בית כנסת וכל חפץ קדוּשה השייך לציבור, ניתן למוכרו בתנאים מסוימים. אולם, בעיר גדולה אשר רבים שאינם מתושבי המקום מזדמנים אליה ושוהים בה למשך תקופה לרגל מסחרם, וכדומה, או אף ביישוב קטן שמסיבה כלשהי מתרכזים גם בו כאלה שאינם מתושבי המקום - לא ניתן למוכרם, כיון שהוקדשו אף לשֵׁם כל המזדמנים למקום, ולא ניתן לקבל את הסכמת כולם. ולפיכך, לדוגמה, אין למכור את בתי הכנסת המרכזיים שבירושלים, כיון שאנשים רבים מכל העולם שוהים בעיר למשך תקופות ארוכות ומתפללים בהם. [סעיף ז, משנ"ב בפתיחה, וס"ק כה; ביאורים ומוספים דרשו, 35]

כאמור, בית כנסת הנמצא בעיר גדולה לא ניתן למוכרו. אולם, בית כנסת הנמצא בעיר כזו באיזור מרוחק ומיועד לתושבי האיזור בלבד, והזרים השוהים בעיר אינם מזדמנים אליו, או שהתנו מראש בעת בנייתו שאינו מיועד אלא לתושבי העיר בלבד - ניתן למוכרו, כיון שלא הוקדש אלא לשֵׁם תושבי המקום. כמו כן, בית כנסת בעיר גדולה שמזדמנים אליו תדיר אורחים רבים, אך אינם מתגוררים במקום אף למשך תקופה קצרה - אין לאורחים אלו שייכות לבית הכנסת, וניתן למוכרו. ויש שהחמירו בנוגע לכל בית כנסת של קהילה גדולה - שלא ניתן למוכרו. [סעיף ז וס"ק כה; ביאורים ומוספים דרשו, 34]

במקרה שמותר למכור בית כנסת או כל חפץ קדוּשה שהוא, אין למוכרו אלא על מנת לרכוש בתמורתו חפץ שקדושתו חמורה משל החפץ הנמכר. ובתנאים מסוימים ניתן למוכרו אף על מנת להשתמש בתמורתו לכל מטרה שהיא. וכמו כן, מותר למכור את בית הכנסת או אחד מחפצי הקדוּשה - כולל ספרי קודש ואף ספר תורה - עבור הצרכים הבאים: מזון וביגוד ללומדי תורה; צורכי נישואין של יתומים ועניים; פדיון שבויים; והקמת מקוה טהרה. ואין ראוי לעשות זאת אלא כאשר לא ניתן להשיג את הכסף בדרך אחרת. [סעיף ו-ז, ס"ק כד, שעה"צ ס"ק טו, וביה"ל ד"ה מוכרין; ביאורים ומוספים דרשו, 24, 27, 28 ו־30]