מרן הגרא״מ שך מכנה בהקדמה לאבי עזרי את בין הזמנים כ'זמן הבינים', זה לא 'בין הזמנים' אלא זמן נוסף. זמן הביניים. זמן שבו כל אחד יכול ללמוד לפי דרכו ורצונו בלי להיות כפוף למסגרת כלשהי, וכך להתענג על הגמ'. כמובן צריך גם לעזור בבית (לפעמים העזרה היא דווקא לצאת מהבית…), אבל חלילה לא לקחת 'חופש' מהתוה"ק.
לא אשכח את המראה שהיינו רואים בבין הזמנים בבני ברק, איך שמרן שה״ת הגר׳׳ח קנייבסקי שליט״א היה עושה את הבין הזמנים. הוא לא היה לומד בהיכל של כולל חזו״א כמו תמיד, משום שהיה שם עמוס ודחוק, הוא היה עובר לכולל הלפרין הסמוך, יצא שם למרפסת והשעין את היד על המעקה, וכך היה יושב ולומד בשקידה עצומה יום ולילה עם הסטנדר, זה היה מחזה מופלא.
כשאבי מורי זצ״ל נלב״ע, שאלתי את אמי שתחי' האם אי פעם הם יצאו לאיזשהו 'דאצ'ה'. היא הסתכלה עלי בתימהון ואמרה לי: ״הרי כאן בבית הזה היה לנו את הדאצ'ה הכי טוב 56 שנה ברציפות, כאן מול הסטנדר והגמ', מול הראשונים והאחרונים – כאן היה הדאצ׳ה שלנו. היו פה נופים מרתקים שהתחלפו בלי הפסקה בבבלי ובירושלמי. לאן אבא צריך ללכת כשהוא נמצא במקום כזה מופלא?״ כך היא אמרה.
וזה באמת כך. כשעוזבים את כל העניינים האחרים ומתחברים לתוה״ק, מגלים שאין ׳כיף׳ יותר גדול מזה, שזהו התענוג האמיתי ואין בלתו. אמנם ברור שבין הזמנים נועד בשביל לנוח ג״כ ולהירגע מהעול, כמובן גם לעזור בבית, אבל חלילה שלא יעבור יום בלא לימוד בשקיעות לזמן מסוים ח״ו.
מרן הגר״ש רוזובסקי זצ״ל כל ימיו היה מסובל בייסורים נוראים ואיומים, והיו כמה תקופות שהוא ממש לא יכול היה להירדם במיטה מרוב כאבו. מה היה עושה, הוא היה יושב כל הלילה מול הגמ' ו'שר' את דברי האמוראים ואת לשון רש״י הק' והתוס' בקול רם ונישא, עד שאומרים שהיו שומעים את השירה ברחובות הסמוכים. למחרת כשהוא הגיע להיכל הישיבה הוא היה נראה מדושן עונג, כמי שלא ראה צער בחייו.
זכורני גם את החיבור לתוה״ק שראינו אצל מרן הגרא״מ שך זצ״ל, שהיה יושב בהיכל שני סדרים ברציפות והמקום שלו היה שני ספסלים בסמוך אלי. הרבה פעמים היתה לו איזו קושיא חזקה או סברא שהוא התקשה בהבנתה. ואז הוא היה מסתובב הלוך ושוב על יד הספסלים, ומדי פעם הוא היה נתקל באחד מעמודי הבנין. בכל פעם מחדש הוא היה אומר אומר 'אנטושלדיגט' – סליחה… הוא לא ידע כלל מה קרה כאן והיכן הוא נמצא.
מספרים עליו שכשאשתו הרבנית ע״ה עברה ניתוח ברגלה, הוא היה צריך לצאת בעצמו לקנות במכולת אקונומיקה וכדו' (זה היה לפני שבאו לביתו העוזרים והמשמשים), כשהוא חזר מהחנות פגש אותו ת״ח מסוים, ומפני הכבוד הגרא״מ הצניע את המצרכים שקנה בתוך בגדיו. הת״ח שאל שאלה, הרב שך השיב, וכך הם עמדו ודיברו בלימוד זמן רב בלי שהגרא״מ ישים לב לרגע מה מתרחש עמו, עד שכל החמאה נימוחה בחום השמש בתוך הבגדים…
רק כך ניתן לזכות לכתרה של תורה. צריך לשאוף ולרצות ללמוד וללמוד בלי הפסקה גם בזמנים שקצת יותר קשה. בין הזמנים זו הזדמנות לגדול, כ״א יכול ללמוד לפי רצונו וחשקו. הכרתי גדולי ישראל רבים הן מדור העבר והן מדור ההווה, ויכולני לומר בבירור שלרבים מהם אין כשרונות יוצאים מגדר הרגיל, ובכל זאת כולם גדלו משום שהם רצו שאפו ועשו כל שביכולתם. וכאשר שואפים ליותר – בהכרח גם מקבלים יותר.
(גיליון 'ועד ליל שבת')