מסופר בשמו של רב שרירא גאון על עשיר מופלג שהיה ברשותו ספר תורה שעבר בירושה מדור לדור, ספר זה היה מיוחס שנכתב ע"י עזרא הסופר בכבודו ובעצמו. ויהי היום והעשיר מחזיק הספר הלך לעולמו, ובחלוקת הירושה התעורר ויכוח סוער בין היורשים, שניהם רצו את הספר המיוחס לרשותם, כל אחד מן הבנים הסכים לוותר על חלק גדול מהירושה, ובלבד שספר התורה יעבור לרשותו, הרי לא דבר מועט הוא להחזיק בספר תורה המוסמך ביותר עלי אדמות.
באין מוצא ופשרה הלכו האחים לדין תורה לשאול את הרב מה יעשו בדבר ספר התורה, ענה להם הרב: 'בואו ונטיל גורל על ספר התורה, ואילו האח השני שלא יזכה בו יקבל משאר נכסי האב סכום אדיר כנגד ספר התורה'. הסכימו האחים לעריכת הגורל, האח שזכה בספר התורה שמח מאוד על זכייתו, ואילו האח השני שלא זכה בספר התורה מר היה ליבו על תוצאת הגורל, כי אמנם זכה כנגד זה בסכום כסף רב, אך כל זה לא היה שווה לו מגודל תשוקתו לספר תורה, אולם הוא קיבל עליו את הדין באהבה.
דבר הפשרה והגורל התפשט עד מהרה בכל האזור, וקידוש ה' גדול יצא מהספור, שהרי כל אחד מהאחים הסכים לוותר על סכום כסף כה גדול, וכל הון שבעולם לא היה שווה להם, ולו רק כדי להחזיק את הספר המיוחד והמהודר. שמע ע"כ יהודי משומד, והיטב חרה לו על הקידוש ה' שהתפרסם בעבור זה, וברשעותו החליט לעשות מעשה חמור שלא ייעשה, הוא בא לבית הכנסת, התחבא בקרן זוית, וכאשר יצאו כל המתפללים פתח את ספר התורה, ובמילה ועבדתם את ה' אלוקיכם, מחק את ה'ע' וכתב 'א'. מלבד זה שפסל את ספר התורה, הרי ביזיון גדול יצא ממשמעות הפסוק לאחר קלקולו של המשומד.
ויהי היום כאשר ראו כולם את הטעות בספר התורה, חרדה אחזתם, איך תיתכן בספרו של עזרא הסופר טעות כה חמורה?. הבן שזכה בגורל בספר התורה נעצב מאוד ונשבר לבו על הטעות החמורה שיש בה חירוף וגידוף, שהרי אף אם יתקנו את הטעות כבר לא יהיה זה ספר התורה של עזרא הסופר.
והנה בלילה נגלה אל הבן בחלום, אביו מוריש הספר, ויספר לו את כל אשר קרה עם הספר, וכי היהודי המשומד הוא אשר קלקל את הספר, ולאות סימן אמר לו שלמחר הוא יראה את עינו של המשומד תחת הבימה, לקיים מה שנאמר 'עין תחת עין'. וכן צווה לו שלא יתקנו את ספר התורה, אלא עזרא הסופר בעצמו יבוא מן השמיים לתקן את השיבוש ולהחזיר את הספר לכשרותו, ואכן כך היה.
בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זצ"ל יישב עפי"ז כמה קושיות שהיו לו על פסוקי המגילה, כתוב במגילה 'ותען אסתר המלכה ותאמר וכו' כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי וכו', ויאמר המלך אחשורוש לאסתר המלכה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, שאל בעל ה'אוהב ישראל' מהו הלשון 'נמכרנו' להשמיד, וכי מה שייך לשון קניה ומכירה כדי להרוג, לכאו' היה צריך לומר כי נגזר עלינו להשמיד וכו'. ועוד הקשה למה הוסיפה אסתר לומר 'ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי', וכי עלה בתחילה במחשבה לקנות את עם ישראל לעבדים? הרי מלכתחילה הייתה הגזירה להריגה. וקושיא שלישית הקשה מה אמר אחשורוש מי הוא זה וגו', הלא הוא בעצמו חתם על גזירת ההריגה, כפי שמסופר במגילה 'ויכתוב בשם טבעת המלך'.
ולפי הספור עם ספר התורה של עזרא הסופר הסביר את הפסוקים, כי גם המן הרשע עשה בכתב המלך כמו שעשה אותו משומד בספר התורה, כי מתחילה כאשר בא המן הרשע לפני המלך לא גילה לו שאכן כוונתו לגזירת הרג ואבדן, כי חשש שהמלך לא יתן לו לעשות כן, ולכן רק אמר לו שרוצה לקנות את היהודים בעד עשרת אלפים ככר כסף שיהיו לו לעבדים. וכדבריו כן עשו בשטר המכירה, נכתב בו 'על היהודים לעבדם' והכוונה הייתה שימכרו להמן לעבדים, ואח"כ המן הרשע ברשעותו מחק את ה'ע' וכתב 'א', וכאשר ראו סופרי המלך שבשטר המכירה כתוב 'על היהודים לאבדם', פירשו כך את הגזירה 'להשמיד להרוג ולאבד'. וא"כ מובן שזהו שאמרה אסתר המלכה 'ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו' – כפי שבאמת הייתה אמורה להיות הגזירה מלכתחילה – 'החרשתי'. וכמו"כ נבין מעתה מדוע כעס אחשורוש ואמר 'מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן', כי הרי הוא מעולם לא מכר את היהודים להריגה אלא לעבדים.