מעשה מופלא סיפר הרב הקדוש רבי אברהם יהושע פריינד זצוק"ל – הרב מנאסויד, ממנו נלמד עד היכן יכולה קדושת השבת לשנות את האדם.
היה זה במוסיי – כפר קטן שבמחוז מרמרוז שבצפון רומניה, היא העירה הקרויה בפי היהודים 'מאסיעב'.
בכפר זה התגורר יהודי בשם הירשל, אך כנויו בפי ההמון היה 'הירשל מה יעשה'ניק'.
כינוי זה לא כינוי של כבוד היה, אלא ביטוי רווח על אדם שהגיע לדיוטה תחתונה, אותה הגדירו חכמים (ברכות לב.) במילים "מה יעשה הבן ולא יחטא".
עם הארץ מובהק היה הירשל זה. לא קרא ולא שנה, ואמרו עליו שמעולם לא ראוהו מעיין בספר יהודי. קל וחומר שרחוק היה הירשל מעולמה של תורה וחסידות.
לעומת זאת, גדול היה כוחו מאד בכל הקשור לליצנות.
ראש המדברים בכל מושב ליצים מזדמן היה הירשל, ובכל פעם שנתקבצו ובאו יושבי הקרנות של העיר, נראתה דמותו במרכז, מנעימה את זמנם הפנוי בהלצותיו ובמעשיותיו.
במשך כל ימות השבוע היה הירשל עובד למחיתו מבוקר ועד ליל, כשאת יתרת זמנו היה מעביר בבטלה ובליצנות, ואף בבוא יום השבת לא שינה את מנהגיו.
בכל יום שישי היה עובד עד סמוך לכניסת השבת, ואת השבת כולה היה מעביר באכילה ובשינה; הן עליו להשלים את מה שחיסר בכל השבוע…
בסעודות השבת היה הירשל עסוק במאכלי השבת. את הזמירות לא הכיר, ואת שמה של פרשת השבוע לא תמיד זכר…
התפילות לא נראו שונות מתפילותיו במשך כל ימות השבוע: בחטף ובמהירות עצומה, בלא להימנע מפיזור הלצות שנונות סביבו.
אם את העולם הרוחני לא הכיר הירשל הכרות של ממש, במלאכתו, שמבוססת היתה על עולמן של הבהמות, עשה חיל וראה ברכה.
סוחר היה בבהמות ובסוסים, וכל עגלוני הסביבה היטיבו להכיר את הירשל סוחר הבהמות, והפליגו בשבחו כי אין כמוהו מבין בסוסים ובפרדות.
נוהג היה הירשל לנסוע באופן קבוע אל יריד הבהמות שהיה מתקיים מעת לעת בעיר טשרנוביץ הסמוכה.
בניגוד לבית הכנסת, חש הירשל ביריד זה כדג במים:
הוא התרוצץ מכפרי לכפרי, בוחן את טיבן של הבהמות, ולבסוף רוכש כמות גדולה של בהמות, על מנת למכרן לאחר מכן ברווח גדול.
באחת הפעמים הקדים הירשל והגיע אל היריד בשעה מוקדמת.
בעודו מעביר את הזמן בדברי שחוק וקלות ראש עם חבריו העגלונים וסוחרי הבהמות, הופיעה ביריד דמות הדורה.
היה זה לא אחר מאשר רבה של העיר, הרב הקדוש רבי חיים מטשרנוביץ זיע"א, בעל 'באר מים חיים', שכל בני העיר וסביבותיה חרדו לשמעו.
לא עצר הירשל ברוחו בראותו את הרב חולף בכיכר השוק, וכדרכו של לץ, פנה לרבי בקול רם: "בוקר טוב, רבי! מה מעשיכם כאן? וכי רצונכם לקנות או למכור בהמות?"
הס הושלך בשוק.
הכל פערו פה בתדהמה: דיבור בסגנון שכזה אל הרבי הנערץ לא נשמע מעולם בטשרנוביץ…
להפתעת כל הנוכחים, נראה היה כי הרב כמו ציפה לקריאה שתבוא.
הוא ניגש אל הירשל כשהוא נותן בו מבט נוקב, ואמר לו:
"שליח מצוה אני.
מצוה חשובה של פדיון שבויים נזדמנה לידי, ועלי לשחרר יהודים חפים מפשע שנלכדו תחת ידיו האכזריות של הפריץ הרשע, התובע מהם סכום כסף גדול.
סכנה של ממש נשקפת לחייהם של יהודים אלו, ונטלתי על עצמי את המשימה לאסוף את כל הסכום הנדרש.
האם תחפוץ ליטול חלק במצוה?"
דבריו של הצדיק הקדוש היוצאים מן הלב נכנסו אל לבו היהודי של הירשל. הוא שינה את סבר פניו הליצני, התכופף אל הרבי ושאל בדרך ארץ:
"מהו הסכום לו זקוק הרבי בעבור מצוה זו של פדיון שבויים?"
"אלף וחמש מאות זהובים תובע הפריץ, וטרם התחלתי לאסוף את הכסף, והשעה דוחקת…"
בכיסו של הירשל נחו להם באותה שעה אלף וחמש מאות זהובים.
היה זה סכום עתק שהביא ליריד כדי לבצע עיסקה גדולה, אך משמים חסו עליו באותה שעה, והרהורי תשובה ורחמנות על אחיו בני עמו הציפו את ליבו.
בהחלטה של רגע הוציא את הצרור מחיקו, ותקע לידי הרבי את מלוא הסכום – אלף וחמש מאות זהובים נוצצים…
הכל הביטו מופתעים במחזה המוזר.
הזה הירשל?!
בזויות פיהם של כמה מבני חבורתו הופיע חיוך, בטוחים היו שמדובר במהתלה שנונה, אך פניו המצועפות של הירשל גילו שהפעם שונה הדבר.
לראשונה בחייו הגיע הירשל להחלטה מסוג אחר.
עיני הצדיק מלאו דמעות התרגשות.
עיני הצדיק מלאו דמעות התרגשות.
מי יכול לשער את יקרתה של נפש מישראל…
הנה הירשל זה, ראש וראשון לליצנים שבכל הסביבה, וברגע אחד מוסר הוא את כל כספו, לו זקוק הוא למחיתו, לצורך פדיון שבויים מישראל, שאינו מכירם כלל.
ונותר הוא חסר פרוטה.
איזו ברכה יוכל הצדיק להעניק לו להירשל בתמורה למצוה נשגבה זו?
עושר?
לא אלו היו המושגים של הצדיק. וכי עושר גשמי הוא תמורה הולמת למצוה עצומה שכזו?!
נדמה שלא קשה לשער מה היא הברכה הנעלה ביותר בעולמו הנשגב והרוחני של הרבי הקדוש מטשרנוביץ – ברכת השבת.
ידועה ומפורסמת עדותם של הצדיקים של הרבי הקדוש, שבכל ערב שבת בעלותו מבור הטבילה לכבוד שבת, מתגבהת היתה קומתו בכדי מידת ראש מחמת קדושת השבת.
לא נחה דעתו של הצדיק עד שעמד וחיבר את סיפרו הקדוש והנודע 'סידורו שת שבת', על שגב מעלת השבת וקדושתה.
"יהי רצון", לחש הצדיק באזניו של הירשל סוחר הבהמות, "שתזכה להרגיש בעצמך את הטעם של שבת קודש…"
ובעוד הירשל נותר המום על מקומו מהמעשה שעשה זה עתה, נעלמה דמותו של הצדיק שחש לפדות את השבויים.
לא נותרה לו להירשל סיבה להישאר ביריד.
את כל כספו הקדיש זה עתה לטובת מצות פדיון שבויים, והנעמת זמנם של בטלני השוק בלבד, לא היתה סיבה מספיקה בעבורו. משכך, נשא את רגליו ושב למאסיעב, לא לפני שנאלץ ללוות ממון להוצאות הדרך…
בבוא הירשל לביתו, לא האמינה זוגתו למראה עיניה:
מדוע הקדים בעלה לבוא כעבור יום אחד בלבד? הן רגיל הוא לשהות ביריד שבוע ויותר! והיכן הן הבהמות?
אך השמועה המרעישה שעשתה לה כנפים, מצאה את דרכה במהרה גם לביתו של הירשל:
"הירשל הלץ תם את כל כספו לטובת פדיון שבויים, וכעת נותר חסר פרוטה…"
סברה אשתו של הירשל, שמלומדת היתה בתעלוליו, ששוב ביצע בעלה את אחד ממעשי השטות שלו, אך הפעם על חשבונו שלו, והחלה לצווח עליו:
"מה עשית?! איך איבדת את כל רכושנו?! מהיכן נחיה וממה נתפרנס מעתה?!"
הירשל שמע את עלבונו ושתק.
במילים קצרות הסביר לה כי מצבה של המשפחה היהודית, הנמקה בבור כלאו של הפריץ, נגע ללבו, ומצוה גדולה של פדיון שבויים הזדמנה לפניו, והרי בידוע (סנהדרין פ"ד מ"ה) שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
"האם רצית שאניח למשפחה יהודית לגווע בבורו של הפריץ האכזר?!"
ההסבר לא התקבל על דעתה של האשה ולא הניח את רוחה, אך הבינה כי את הנעשה אין להשיב, וכי כספם אבד ואיננו.
אם לא די בכך, כששמעה על טיבה של הברכה שברך הצדיק את הירשל, נתרכמו פניה עוד יותר; מה להירשל ולקדושת השבת?
חלפו יום או יומים.
שעת צהרי יום חמישי בשבת הגיעה, ובמעמקי נשמתו של הירשל החל להתפשט טעמה הערב של קדושת השבת.
ברכת הצדיק לא שבה ריקם.
אדם פשוט היה הירשל, מעולם לא התנסה בהרגשה רוחנית נעלה, ולא ידע כיצד להכיל את ההרגשה המופלאה שנכנסה בקרבו בלי הכנה ובלי הסתגלות מוקדמת.
התחושה המופלאה פשטה בכל איבריו. פיו החל לרנן ולזמר בקול ובהתלהבות, ורגליו נשאו את גופו לרקוד נלהב.
מרגע לרגע ומשעה לשעה התעצמה בקרבו קדושת השבת הקרבה ובאה.
הוא לא היה מסוגל לבצע שום פעולה גשמית, ולא יכול היה לחדול מלפזז ולכרכר בביתו, תוך שהוא מרנן בקול: "שבת קודש… שבת קודש…"
"זוגתי היקרה", קרא בהתרגשות, "הלא שבת קודש מחר! האם תדעי להעריך את המתנה העומדת להיכנס לביתנו?"
אך האישה הטרודה ענתה לעומתו נמרצות: "מחר הוא יום שישי בו עלי להכין את צרכי השבת, אך ביתנו ריק מאין כל…
בזבזת את כל רכושנו, וכעת אין בידי ממון כדי לקנות מאכלי שבת!"
התלהבותו ודבקותו של הירשל הלכו והתעצמו ככל שחלף הזמן, ועם חצות היום של יום שישי כמעט לא החזיק את רוחו בקרבו.
כאשר נראתה דמותו של הירשל בהיכל בית הכנסת עם קבלת השבת, פערו הכל פיהם בתדהמה.
התפילות הבוערות בדבקות עצומה, הריקודים הנלהבים לכבוד השבת והשירה המופלאה שפרצה מגרונו…
נפשו של הירשל נכספה וגם כלתה לאלקיה, וכמעט שלא דבקה בחי החיים.
לבם של בני ביתו של הירשל יצא מחרדה. בטוחים היו כי יצא מדעתו.
אלא שלגודל פליאתם, מיד עם צאת השבת, עם כיבוי נר ההבדלה, כבתה האש הגדולה שהיתה מפעמת ברוחו של הירשל והוא חזר להתנהג כאחד האדם.
שוב ניסה לחזור להתפרנס מעסק הבהמות והסוסים, אולם הפעם כבר התרחק מחבורת הליצנים וקלי הדעת שעמם רגיל היה להתרועע. הוא הרגיש כי חברתם אינה ראויה לו עוד.
כך חלפו עליו ימות השבוע, ועם הגיע יום חמישי בשבת שוב החל להרגיש את קדושת השבת, שהביאה עמה בכנפיה את טעמה הערב לפנימיות נפשו.
כבמעשיו בשבת הקודמת כך היו מעשיו בשבת זו מכניסת השבת ועד צאתה, כשבמוצאי השבת חזר להיות כאחד האדם.
חלפה לה תקופה.
השבתות שרדפו זו את זו, הביאו לשינוי מהותי בנפשו של הירשל סוחר הסוסים.
לאחר שטעם את טעמה הערב של השבת, לא הניח מלטעום גם את טעמן של התורה והמצות, ובתוך תקופה נעשה לאחד מחשובי חסידיו המופלגים של הרב הקדוש מטשרנוביץ.
וכשהיה הרב מנאסויד מסיים את המעשה המופלא, היה אומר כי הוא עצמו זכה להכיר זקנים מהעיר סיגעט שנהגו לנסוע לשבתות להסתופף בצל קדשו של רבי הירשל, ששמו הלך לפניו כאדם רם מעלה, עד שנתעלה להיות רועה נאמן לעדה קדושה בישראל, והיה עורך 'שולחנות' מדי שבת בשבתו.
(מתוך הגדה של פסח ספיר ויהלום)