בקינות ליל תשעה באב אנחנו אומרים: "על צווארנו נרדפנו אוי, כי שנאת חינם רדפנו, אוי מה היה לנו". היסוד הראשון שעלינו לדעת, אומר רבי אלימלך בידרמן, הוא: אנחנו סבורים שיושבים על הארץ בגלל השנאת חינם ובזה תם הענין. לא כן הוא! עלינו לדעת כי מתחת למקום מושבנו קבור משהו! מתחת לשנאת חינם מסתתר משהו! אם היינו נותנים אל לבנו את אותו הדבר הקבור – לא היינו מגיעים לידי שנאת חינם.
מתחת לכל "שנאת חינם" קבור "חיסרון באמונה"!
אם היתה לנו אמונה לא היינו מגיעים לידי שנאה, קינאה, מחלוקת, לשון הרע!
הגאון מוילנא מבאר את הביטוי "שנאת חינם" שלכאורה קשה. מדוע נקראת השנאה "שנאת חינם", הלא השנאה אינה בחינם?! החבר 'מצץ לי את הדם' וזה נקרא "שנאת חינם"? וכי שונא אנוכי אותו בחינם, בלי סיבה?
אומר הגאון: הקדוש ברוך הוא אומר שהשנאה היא בחינם! הקב"ה אומר לי: "וכי סבור אתה שהוא 'מצץ לך את הדם'? זה לא הוא! זה אני! הוא – היה רק שליח! אם הוא לא היה עושה לך את מה שעשה – הייתי שולח שליח אחר שיעשה בדיוק את אותו הדבר! כי הכל זה ממני!
אם אתה שונא אותו בגלל שאתה סובר שהוא זה שפגע בך – הדבר מצביע על חיסרון באמונה שיש בך!
הוא אשר אמרנו: מתחת לכל "שנאת חינם" קבור "חיסרון באמונה"!
מספרים שהיה אדם אחד שחלם חלום, שחברו פלוני, מדבר עליו לשון הרע… הוא הסתובב עם הדמיונות האלו במשך תקופה ארוכה. לימים פגש באותו פלוני ושאל אותו.
"מדוע אתה מדבר עלי סרה"?
"חלילה לי מעשות דבר שכזה", השיב לו חברו בהשתוממות. "מעולם לא דיברתי עליך לשון הרע. אין זאת אלא חלום שחלמת".
כעבור יום הוא פוגש שוב בחברו וחוזר ושואל אותו: "מדוע אתה מדבר עלי לשון הרע"?
וחברו חוזר ומשיב את אותה התשובה: "זהו רק חלום שחלמת".
כשארע הדבר בפעם השלישית וחברו ניסה להסביר לו כי היה זה רק חלום, עורבא פרח, אמר לו הראשון: "חלום אהין, חלום אהער, אבל למה אתה מדבר"…
בדיוק כך אנחנו "מסתובבים" בעולם! אם נשאל כל אחד ואחד מאיתנו: "אתה מאמין בה'"? -"בטח. בוודאי. מה בכלל השאלה"?, "אתה מאמין שהכל משמים"? -"בטח. בוודאי. הכל מהאייבישטר. הכל מלמעלה"!
דיבורים יפים…
אבל אם אכן הכל מהאייבישטר, למה אתה יוצא בשצף קצף נגד שכן שלך? אם הנך מאמין באמונה שלמה שהכל מלמעלה, למה אתה עושה מחלוקת עם חבר שלך? למה כל היום הפה שלך מלא תלונות על כל מיני אנשים שעשו לך, שלקחו לך, שהזיקו לך?
"חלום אהין, חלום אהער, אבל למה אתה מדבר"…
"אמונה אהין, אייבישטר אהער, אבל למה אתה פוגע בי?"
"מזונותיו של אדם קצובים משמים, אבל בוא לדין תורה כי לקחת את שלי"…
המעשה הידוע, של קמצא ובר קמצא שהביא לחורבן ירושלים, משמש עבורנו סמל לשנאת חינם ומלמד על החשיבות הגדולה בריבוי אהבה ואחווה. אלא, שעל אף שהדברים נשמעים טובים באופן תאורטי, ואף על פי שכולנו סולדים מהתנהגותם של כל המעורבים בסיפור זה, המציאות בשטח מוכיחה שקשה לנו לעצור את השנאה, וכך יוצא, שמבלי משים אנו נוהגים בדומה להם.
בעלון "אמונה" מוסבר פשר הענין – השנאה נראית לנו כל כך טבעית, נכונה וצודקת, עד שאנו כלל לא רואים בה שנאה, אדרבה, היא נראית לנו דבר טוב, שאפילו עוזר לנו בחיים. בעינינו אין אנו שונאים איש, רק מגיבים בהתאם כשאחרים הם לא בסדר… גם כשאנו מודים כי מדובר בשנאה, וודאי שאין היא נחשבת בעינינו כשנאת חינם, שהרי היא צודקת.
ולא רק אנו סבורים כך… כולם משוכנעים בזאת. וכל אחד משוכנע שהוא צודק לגמרי.
כשאנו מתבוננים בקמצא ובר קמצא במבט מן החוץ, קשה לנו להבין איך אנשים יכולים להתנהג בצורה כה גרועה, אבל אנו חושבים כך רק משום שאין הדברים נוגעים אלינו, ואילו כאשר אנו נוגעים בדבר אין אנו מבחינים כי גם אנו מתנהגים באופן נורא.
במבט ראשון על סיפורם של קמצא ובר קמצא, נראה שהעשיר הוא שעשה את המעשה הנבזה ביותר. איך יתכן שעומד יהודי ומתחנן שלא יביישו אותו, ומוכן לשלם בתמורה לכך את כל ההוצאות של סעודה שלימה שנועדה לעשירים ועולה הרבה מאד – ובכל זאת להכלים אותו כך? אמנם, אין אנו יודעים את כל פרטי המעשה ואת הרקע שהביא לשנאה ביניהם, לכן אין לנו אפשרות לשפוט, ובכל זאת במבט ראשון קשה להזדהות עם העשיר הזה, שמגלם את שנאת החינם שעליה שמענו, זו, הנראית כל כך רחוקה מאתנו.
באורח פלא, דווקא בר קמצא, הנפגע, הוא זה שהביא את הנזק הגדול ביותר. דווקא איתו יכולנו להזדהות בקלות, עליו ריחמנו כל כך בתחילה, והנה הוא שגרם להרס ולחורבן עצום על כלל ישראל!
אין ספק, שאילו יכולים היינו לשאול אותו על מה שעשה, הוא היה טוען שכלל לא היתה כאן שנאת חינם. בעיניו כל מה שעשה היה צודק לחלוטין, גררו אותו למצב כזה ולא היתה לו שום ברירה אחרת. הוא רק ניסה להגן על עצמו…
ללמדנו, כי דווקא כאשר אנחנו בטוחים בצדקתנו, פועלים לשם הצדק ושונאים מתוך סיבה טובה – שם טמון הנסיון הגדול ביותר והמסוכן מכולם!
מדי פעם כולנו נמצאים בנסיון של בר קמצא. נדמה לנו שכל העולם נגדנו ושום דבר אינו מצליח, אנחנו רוצים להעניש את כולם ולנקום בכל מי שהזיק לנו, עד שכולם יראו עד כמה אנחנו צודקים, ועד כמה אנחנו אנשים טובים שרק מבקשים את הטוב ואת הצדק, ואין אנו יודעים שכאן חבוי החורבן האמיתי.
אף אחד אינו קם בבוקר ומחליט להתחיל לשנוא מישהו, שעד עכשיו היה נחמד כלפיו, אף אחד אינו מנסה להרע לאנשים שרצו בטובתו וניסו לעזור לו. לכל שנאה יש סיבה, הגם שלעיתים מדובר בסיבה שולית שמתגלגלת ומתעצמת, יוצאת משליטה והופכת לעניין אדיר. אם נתבונן בדברים לעמקם, נגלה שכמעט כל שנאה שקיימת נובעת משנאת חינם, שנאה שאין לה הצדקה על פי התורה.
הבעיה היא, שכאשר אנשים פוגעים בנו, הכעס משתלט עלינו עד שאנחנו מאבדים שליטה לחלוטין. במקום לראות את הדברים בפרופורציות הראויות להם, נעלם ההיגיון ואת מקומו תופס יצר גדול של נקמה. כשאנשים כועסים הם מסוגלים לעשות דברים איומים, ואפילו לפגוע בעצמם. הם יכולים לשבור חפצים יקרי ערך, לאבד את ממונם, להזיק לאלו שהם אוהבים אותם, לקלל את יקיריהם ולעשות דברים שמיד כאשר יתעשתו הם יתחרטו עליהם.
כשבר קמצא הרגיש פגוע הוא היה בטוח שעליו להעניש את כל מי שהיה נוכח שם, אבל גם אם הוא צודק לחלוטין בתחושות הפגיעה שלו, אין זה אומר שתגובתו צודקת. הלשנה למלכות היא בוודאי אינה הפתרון הנכון, בוודאי שאין רצון ה' לעשות דברים שיזיקו לכלל ישראל, ובכלל, תפקידינו אינו לשפוט ולהעניש אחרים, בפרט לא על ידי נזק חמור כל כך, שבאמת הביא בסופו של דבר לחורבן ירושלים!
בכל מקרה של פגיעה צריך כל יהודי לעבוד על עצמו כדי להגיב בסבלנות, לחפש דרכים לדון לכף זכות את הפוגעים, להבין שזהו נסיון מאת ה' ולעצור את הדחף הטבעי לעשות דברים שאחר כך עלולים להתחרט עליהם. לאחר זמן מה, כשהתמונה הרחבה מתגלה, מתבררות הרבה תגובות כצעדים פזיזים. וניתן לקבוע כי ברוב המוחלט של הפעמים, התגובה הראשונית היתה מוגזמת ובלתי ראויה.
כשהקב"ה יראה את רצוננו הכן והשתדלותנו, בוודאי יזכה אותנו לסיעתא דשמיא, כך שנצליח להגיע לאהבת ישראל אמתית, ומתוך כך יתוקן עוון שנאת חינם ואנו נזכה לגאולה השלמה ולבנין בית המקדש.
(מתוך הספר 'אדרבא')