לאחר שנים פוריות בזמן בית המקדש הראשון, שנים בהן העם היהודי ישב לבטח בארץ ישראל, החלו טלטולי הדרך של גלות בבל וחורבן בית ראשון. גם בתקופת בית שני, כשעם ישראל חזר אל נחלת אבותיו, הוא שוב לא היה בתפארתו שכן היה משועבד תחת עול מלכויות זרות כמו פרס, מדי ויוון. לשפל נמוך ביותר הגיע העם היהודי אחר חורבן בית שני בו נכנס לגלות המוגדרת בחז"ל "פני תהום" (בראשית רבה ב' ד').
המציאות הזו של גלות וחיים בין אומות העולם היא הסיבה לבלבול ולתהייה בכל אורחות החיים היהודיים, כשלכך מתווספים הסבל והצרות המערערים את שלוות הנפש ומחלישים את היציבות והכח לעמוד איתנים בקיום התורה והמצוות.
יתרה מזו, מגורים משותפים עם בעלי אורחות חיים שונים העמיק עוד את הטשטוש וחלק מהעמים הצליחו להחדיר את תרבותם בקרב העם היהודי בכוח תעמולה ובאמצעים נוספים שסחפו את העם, וכך בתוכו ומקרבו קמו וצצו להן דתות שונות כמו הצדוקים והבייתוסים, המתייוונים והקראים, המשכילים והציונים…
למען מטרה זו, הקדים בורא עולם רפואה למכה והעמיד לעם ישראל את אנשי כנסת הגדולה, שהכשירו את העם היהודי לחיות חיי אמונה ודבקות בה' באופן המושלם והנעלה גם בזמנים בהם גבורתו של הקב"ה כביכול אינה נראית, ונוראותיו אינם מורגשים.
מובא במשנה: "הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א).
רבנו ה'חתם סופר' עורר שאלה מעניינת: אם התורה חפצה שנעשה לה סייגים ,מדוע היא לא צוותה עלינו אותם? לדוגמא, רבנן גזרו שלא לרכוב על חמור בשבת שמא יתלוש ענף מהעץ על מנת להכות בו את החמור ויעבור על איסור 'תולש' מדאורייתא. גזירה זו נגזרה מכוח הסייג. אם הבורא חפץ בה, מדוע לא ציוונו בתורתו שלא לרכב על חמור?
משיב ה'חתם סופר' ואומר, כי אם הסייגים היו נכתבים בתורה היינו מקיימים אף אותם כמצוות אנשים מלומדה… על כן לא מפורשים הם ונשארו ביד החכמים שיקבעו כפי ראות עיניהם בהתאם לצורך השמירה, וכל אחד ואחד יקבל הסייגים על עצמו לשמור על קיומם.
מכך יוצא, כי זה שהתורה השאירה בידינו את הגדרים והסייגים, היא העניקה לנו האת ההכרה להבין מהו המעשה שיחבר אותנו אל המצווה, שכן בזה שאנו שומרים על המצוה לבל נחמיץ את קיומה ונאבדה – עצם השמירה הזו היא שמוסיפה לה חיבה בליבנו ומחברת אותה אלינו.
מרן הרב מבריסק זי"ע נודע בדקדוקו העצום במצוות, ובפרט בקיימו אותן מתוך פחד ויראה עצומים שכן חושש היה שמא לא יקיימן כראוי. יהודי אחד ראה אותו פעם בשעת קיום מצוה מתוך חרדה ויראה גדולה ושאלו: האם לכך התכוונה התורה? שנקיים מצווה מתוך 'עצבים'?!
השיבו הרב מבריסק בשאלה אשר חשפה טפח מאישיותו: "אמור נא לי, אם הנך יוצא לרחוב ובכיסך עשרת אלפים דולר, האם תלך כרגיל או שמדי פעם תמשמש בכיסך ותבדוק שהכסף ברשותך… הלא חכמינו כבר לימדונו שההולך עם ממון בכיס ממשמש בכל שעה! (ב"מ כא ע"ב) וכמובן שהאיש השיב לשאלה בחיוב.
הוסיף הגרי"ז ושאלו: "ואם בכיסך יהיו מיליון דולר גם תמשמש"? הפעם התשובה היתה נחרצת יותר… "כל חמש שניות אני אבדוק בכיסי…" השיב האיש "לא אסתמך על שמא ואולי…"
והרב הבין ללבו, שכן מיליון דולר אינם סכום של מה בכך… ועל זו הדרך אילפו בינה: "דע לך שבשבילי מצוה אחת שווה יותר ממיליון דולר! וכיצד אסמוך על 'מסתמא'?
כמה נפלא ביאורו של רבנו יוסף חיון בפרושו "מילי דאבות" שביאר את המילה "סייג" מלשון "סוגה בשושנים", וזה משל לתורה שהיא ככרם ענבים משובח אשר גודרים אותו בגדר אבנים כדי לשומרו, ואם ייהרס הגדר הרי שבני אדם ייכנסו אליו וכן שאר מזיקים כמו בעלי חיים והם יחבלו בו, ועל כן הגדר משמשת לו שמירה והגנה. כך כל מצווה מן התורה שניתנה לנו על מנת לקיימה בהידור ובשלמות, ואם נעשה לה סייג והיקף הרי בזה אנו משגיחים בה ושומרים עליה כעל אוצר.
מבדק פשוט במציאות החיים מוכיח רעיון זה: אם נבדוק את פתח ביתו של העני נגלה כי היא סגורה בדלת עץ פשוטה וספק אם יש בה מנעול, שכן אין לו רכוש והון ואין הצדקה להגן עליו במיוחד, וגם אם יחדור הגנב אל הבית הוא יצא בידיים ריקות. לעומתו, מי שיש לו בביתו קצת יותר מהעני ינעל עם מנעול רב בריח כי חושש הוא מגנב המבקש כדי מחייתו ויוכל למצוא את מבוקשו בוויטרינה או בארנק בנקל. ואם נלך לבית העשיר מה נגלה? שהוא מוגן ושמור במיטב השכלולים: גדר דוקרנית גבוהה מקיפה אותו, הוא מקושר לחברת שמירה במעגל סגור, ולחצן מצוקה פעיל בו בשעת הצורך. וכל כך למה? כי הבית הזה על אוצרותיו המרובים קורץ לגנבים ולכן הוא טעון הגנה על הגנה.
כך הן המצוות לגבי האדם. מי שמקיים את אשר נדרש רק מפני הציווי – קיומו דל מאוד ואין בו כל חיות, אך זה שמעריך כראוי את יקרת ערכה של כל מצוה, מגדר עצמו בסייגים שונים כדי להגדיל את השמירה על האוצר היקר, בבחינת 'סוגה בשושנים', וכך מעיד הוא על עצמו כי מעריך אל נכון את המצוות ומגן מפני הפסדן.
(מתוך סדרת הספרים 'להאיר')