כתב רבנו: בתפילת יוה"כ כשמבקשים "ורוח קדשך על תיקח ממני", יש לכוון גם על כך שיזכה להישאר במדרגה זו של "רוח קדשך", כי כל אדם זוכה ביום זה לרגע של רוח הקודש, ולכן יש לו להתחנן ולבקש שיזכה להישאר בכך, וכאותו משל ידוע של המגיד מדובנא ז"ל על הפסוק (תהילים כ"ד, ג'): "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו". עכ"ד.
ויאריך כל אחד כהרגשת לבו, כי דבר זה עצמו הוא עניינו של יום
הדריך רבנו בענין תפילות היום בכלל, שאם כי בר"ה, אין נכון להאריך הרבה בתפילת הלחש, לפי שקשה הדבר לרכז המחשבה להתבונן במהות היום, שהיא המלכתו ית' עלינו, מ"מ יוהכ"פ שאני, ויאריך כל אחד כהרגשת לבו, כי דבר זה עצמו הוא עניינו של יום, כלומר ההתקרבות לד' ע"י התפילות והווידויים. ורבנו היה מאריך באמירת הווידוי במתינות והתבוננות בכל פיסקא ופיסקא (ורגיל היה לומר על עצמו בענוותנותו, מאז שרבו הפונים אלי בבקשת עצה והדרכה וכו', כמה צריך אני להאריך בוידוי ובבכיה באמירת "יעצנו רע").
אמירת 'כל נדרי', שהוא כדי לטהר את הפה מעוון נדרים כדי שיתקבלו התפילות כראוי
ורגיל היה לחזור על מה שאמרו בטעם שמתירין הנדרים בתחילת יוהכ"פ באמירת 'כל נדרי', שהוא כדי לטהר את הפה מעוון נדרים כדי שיתקבלו התפילות כראוי. וברשימותיו כתב רבנו: עיקר התפילה ביום הקדוש צריכה להיות על עניינים רוחניים, וזה שאמרו חז"ל "וישעי – זה יוהכ"פ", כי מילת "ישועה" נאמרה במקרא ובתפילות ע"פ רוב על ישועה רוחנית, כמו "קראתיך הושיעני" שבתהילים ו"תפארת גדולה ועטרת ישועה" במנחה של שבת. אך גם בזה אין להצטמצם רק בבקשות פרטיות על עצמו, כי אם גם עבור הכלל ועל גלות השכינה, וכמ"כ ע"ד צחות על הפסוק "וישמע משה את העם בוכה "למשפחותיו" – ויחר אף ד' מאוד וגו'".
ובלבבם של המוני תלמידי ישיבת 'קול תורה' (בה קבע רבנו תפילתו בימים הנוראים, מיום שנתכהן לעמוד בראשה. וכשקבעה משכנה בשכונת 'בית וגן' המרוחקת מביתו, שהה בה בכל שנה ביוהכ"פ), חקוקה דמות רבנו, בהתחטאו לפני קונו כל היום כולו ברגשי קודש, כשאימת הדין ורוממות היום ניכרים על כל תהלוכותיו.
ומרבה היה לעורר על החובה הגדולה ליקר ולחבב כל רגע מיום גדול וקדוש זה
שעה ארוכה קודם התחלת תפילת שחרית, העיר את נכדו הלן עמו בחדרו לאמירת תהילים באומרו – "קום קרא אל א-לוקיך", כי כל רגע ורגע יקר מפז. וזה לשון רבנו ברשימת כת"י: "לעומת ההתקרבות שמתקרב הקב"ה אלינו כביכול ביום הכיפורים, על האדם לטהר ולזכך עצמו לקרב עצמו לד', ואם הוא כנרדם הריהו ח"ו כמתרחק, ואז אוי לנפשו וכמה צער גורם בזה כלפי מעלה, וכאילו ח"ו בבחינה של מבעט ביוהכ"פ, כיון שאינו מרגיש ההבדל הגדול בו נבדל יום זה מימים אחרים, ולכן יש להיזהר שלא יאבד חלילה זמן כלשהו מיום זה לבטלה, שהרי כל רגע מכפר, כדאיתא בכריתות ז' ע"א וי"ח ע"ב (וברמב"ם פ"ג משגגות ה"ט), ואם מאבדהו לריק ה"ז ח"ו כמבעט, והוא נורא עד מאוד". עכ"ל.
וכן ביאר רבנו בהא דארז"ל (יומא כ' ע"א) שביוהכ"פ אין רשות לשטן להשטין, ויש להבין מה התועלת בכך הרי סו"ס למחר שוב יעמוד ויקטרג על מעשי האדם, וכ"ש דתיקשי עפ"ד הרוקח סו"ס רי"ז ומהרי"ל הל' יוה"כ סוף הלכות מוסף, דמה שאינו משטין היינו רק על מעשי יוהכ"פ גופי' אבל על העבר שפיר מקטרג, אלא שבאמת חסד גדול מאוד הוא שלא יוכל להשטין על מעשינו ביוהכ"פ עצמו, שהוא יום חסד ורחמים, והכח ביד האדם לשוב בו בתשובה שלימה, ועיצומו של יום מכפר, ואילו הוא מפנה לבו ומסיח דעתו גם לדברים אחרים. ומדבר זה עצמו שגילו לנו חז"ל יש, אפוא, לקבל התעוררות גדולה וללמוד עד כמה יש להיזהר ולשמור מכל משמר על יקרת כל רגע מיום קדוש זה, וע"ד דברי רבנו הגר"א ז"ל הידועים בפירוש 'דין וחשבון', שמלבד הדין על מעשים שעשה, עתיד כל אדם לעמוד במשפט על מה שלא עבד את קונו באותו זמן.
היה אומר: "רבים לא התענו ביוהכ"פ שנים רבות, מפני סיבה בריאותית, והאריכו ימים בטוב"
בחולה שאמר לו הרופא לאכול כדרכו, היה רבנו מזהיר לקיים הוראתו ולא להחמיר כלל. ומצעירותו עד אחרית ימיו, היה רגיל לבקר בעצמו בערב יוהכ"פ ובימים הסמוכים לו, בבתי מיודעיו שהיו חולים או חלושים, להורותם את המעשה אשר יעשון (וטרח במדידת והכנת הכלים למי שהוצרך לדקדק בשיעורים). ובפרט נתן דעתו ולבו במידה יתירה, לשדל את כל אחד ואחד, בדברים המתאימים לפי רוחו ותכונות נפשו לשמור פקודת הרופאים, וכשהבחין שהקושי אצל החולה הוא מפני שהדבר מורה על גודל הסכנה בה הוא שרוי, היה אומר: "רבים לא התענו ביוהכ"פ שנים רבות, מפני סיבה בריאותית, והאריכו ימים בטוב. וכשהבין שהקושי הוא רגשי, מפני עצם הדבר שלא יתענה ביוהכ"פ, היה מדבר על לב החולה, שעלינו להרגיש כי גם מצוות התורה של 'וחי בהם', גם היא מצוה יקרה וחשובה עד מאוד"
מי שאמר להתענות ביום הכיפורים הוא ציוה להימנע מכך בכגון דא
וספרו פעם לפניו בשם רופא מומחה וידוע, שביקר אצל שניים מגדולי ישראל לפני יוהכ"פ, ולאחר בדיקתם חיווה דעתו שאין להם להתענות ביוהכ"פ, והאחד בכה מגודל צערו על כך, ואילו השני אמר תיכף ומיד בשלוות הנפש: "מי שאמר להתענות ביום הכיפורים הוא ציוה להימנע מכך בכגון דא". ואמר רבנו שהדרך השנית היא היא הדעה הישרה והנכונה שיבור לו האדם.
ואירע פעם ששמע על ת"ח אחד, שחלה ומתעקש להתענות, ומיד נסע רבנו לבקרו ובתוך השיחה אמר שפשוט הדבר שאין לו להתענות, וחזר הלה לעמוד על דעתו שבכוחו להתענות וכו', ובראות רבנו גודל התעקשותו אמר לו: "ריח אפיקורסות ח"ו יש כאן!", ולתדהמתו של החולה, נענה רבנו: "הרי זה גם נכלל במה שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ט ע"ב) ד'האומר מאי אהנו לן רבנן ה"ז אפיקורס', והיינו לפי ששופט ענייני הטבע על פי שכלו ואינו משעבד שכלו והבנתו לדעת חכמים, וא"כ ה"ה בנד"ד, שכל שהרב מורה בהחלט שאסור להתענות, שוב אין להרהר על הדבר כלל ולקיים דבר ד' זו הלכה!".
(הערות מלוקטות מתוך 'הליכות שלמה' – מועדים)
2/218