אליעזר (לייזר) רוט
הגמרא במסכת שבת דורשת את המקראות העוסקים בעניין מתן תורה ומעמד הר סיני, ובין דרושי חז"ל והאגדתות מופיע גם המעשה המופלא עם רבא שפעם ראה אותו צדוקי כשהוא מעיין בדבר הלכה בעודו יושב על אצבעו השותתת דם, ומרוב העיון לא הרגיש בכל כאב.
אמר אותו צדוקי לרבא, "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא", כלומר, אתם פוחזים כביכול בכך שהקדמתם 'נעשה לנשמע', ובכך שאתם לא שמים לב לגוף שלכם ומפקירים אותו לחלוטין עבור דברי התורה.
השיב רבא לאותו צדוקי שעלינו נאמר "תומת ישרים תנחם", אבל על הצדוקים והכופרים בתורת אלוקים, שהולכים בדרכי עלילה ורמייה, עליהם נאמר "וסלף בוגדים ישדם".
והאמת היא שמדברי אותו צדוקי ניתן ללמוד שהוא מייחס את ההתנהגות הזאת לא רק לרבא עצמו, אלא לכל בני ישראל העוסקים בתורה, לכל אדם גדול בתורה, כי כך היא דרכה של תורה, שמי שמפקיר את עצמו ואת רצונותיו וצרכיו הגופניים, ופונה להקדיש את כל כולו לעיסוק בתורה הקדושה, ממנו תצא תורה והוראה לדורו ולדורות הבאים אחריו.
ואכן, זכינו השבוע לשמוע סיפורים מופלאים מאת הג"ר מרדכי דוד ברנסדורפר, מגיד שיעור ב'דף היומי בהלכה' בבית שמש, ונכדו של מרן הגאון הגדול רבי מאיר ברנסדורפר זצ"ל, בעל ה'קנה בשם', ומגדולי פוסקי הדור, אשר האיר לארץ ולדרים עליה מתפקידו כאחד מחשובי הדיינים ב'עדה החרדית' משך עשרות בשנים. מתוך סיפורים ועובדות אלו ניתן לראות את עוצמת ההתמסרות של הסבא הגדול לעסק התורה ולהוראת הלכה לרבים השואלים בכל זמן ובכל מצב, בלי שום מחשבה על עצמו או על הנוחות שלו וכדו'.
סיפורים אלו, חלקם מובאים עלי ספר בקונטרס 'שנו מדותי', המצורף לספר החדש 'פסקי בשם', שהביא לראשונה אל מכבש הדפוס מאות פסקים של מרן ה'קנה בשם' זצ"ל.
וכך מספר לנו הנכד רבי מרדכי דוד, בנו של הגאון רבי אהרן ברנסדורפר שליט"א, שוחט ובודק מומחה לרבים הידוע כאחד ממעתיקי השמועה בהלכות שחיטה ובדיקה: "מספר דודי, הגאון רבי משה ברנסדורפר שליט"א, שאביו, הסבא זצ"ל, היה אומר שעל כתפיו של כל 'מורה הוראה' מוטלת אחריות כבדה מאוד. הוא הוסיף שייתכן שכאשר יגיע ה'מורה הוראה' לבית דין של מעלה, יתבעו אותו על עניינים שאנשים נכשלו בהם בשעות המאוחרות של הלילה, ולא היה להם רב לשאול כי הרבנים הלכו לישון… והתביעה אכן תהיה גם על הרב, מדוע לא נשאר זמין לשאלות הפונים בכל שעות היממה.
"אבל רבינו לא רק אמר זאת מן השפה ולחוץ. כך היו חייו וכך התנהל ביתו. הוא הקפיד להיות זמין בכל זמן ועת, וגם כאשר הגיע לארץ מכשיר ה'פלאפון' והיה אז מכשיר מאוד יקר ומאוד נדיר, רבינו היה מהראשונים שמיהרו לקנות כזה מכשיר, וזאת כדי שיוכל להשיב לשואלים בכל זמן ועת, גם כשהוא בנסיעה או במקום שאין בו טלפון קווי רגיל.
"בני ירושלים ידעו שאפשר לפנות אליו בכל רגע נתון, ואפילו כשהיה עומד תחת חופת צאצאיו, בניו ובנותיו וק"ו נכדיו, יכלו אנשים לבוא ולקרוא לו לרגע הצידה כדי לשאול אותו שאלה, והוא אכן נענה להם בהתמסרות מוחלטת ומועלם לא אמר לאדם צר לי המקום ודחוקה לי השעה מלענות ולהשיב את שואלי דבר.
"כמובן שבביתו היה הטלפון מצלצל בכל שעות היממה, וסבתי הרבנית תליט"א ביקשה לנתק את הטלפון בשעות המנוחה או לפחות בשעות הקטנות של הלילה כשהסבא הלך לישון מעט, אבל הוא לא הרשה לה בשום אופן.
הגיעו הדברים עד כדי כך, שהסבתא תחי' פנתה אל מרן הגאב"ד רבי משה אריה פריינד זצ"ל, ואמרה לו שהיא מבקשת ממנו שיתיר לה לנתק את הטלפון בשעות שבהן סבא ישן, מהשעה שתיים בלילה ועד השעה חמש וחצי לפנות בוקר, ולעשות זאת בלי רשותו של הסבא שבוודאי לא יסכים לכך בשום פנים ואופן.
"אבל הגרמ"א פריינד סירב להתיר זאת, ואמר לסבתא שממה נפשך, מי שמתקשר בשעה מאוחרת כל כך, חזקה עליו שאכן שאלה חמורה ודחופה מאוד בפיו, ועל כן אין זה ראוי לנתק את הטלפון ולהשאיר אותו בלי מענה.
"ומה עשה הסבא בשבת, כשהטלפון אינו בר שימוש? הוא היה נשאר ער כל הלילה, ואף דאג שידעו מזה בכל האזור, כדי שאם למישהו תהיה שאלה דחופה, יוכל לבוא לשאול ללא היסוס וללא פקפוק.
"וסיפר יהודי אחד, שבשבת אחת הוצרך לשאול שאלת רב דחופה בשעה שלש לפנות בוקר, ונזכר ששמע שאצל "ר' מאיר" אפשר לבוא כל הלילה, והוא אינו שוכב לישון בליל שב"ק מהסיבה הזאת בדיוק. כשהלך לבית רבינו, הופתע האיש לגלות שהוא לא היה צריך אפילו להקיש על הדלת, כי הסבא זצ"ל השאיר אותה פתוחה, וישב ולמד בסמוך לפתח, כדי שאף אחד לא ימנע את עצמו לשאול מפאת השעה המאוחרת.
"כמו כן סיפר יהודי אחר שלפני שנים רבות, כשעוד התגורר רבינו בדירה הישנה שלו בבתי אונגרין, שאל את רבינו עד איזו שעה אפשר לדפוק, יצא איתו רבינו החוצה והראה לו את החלון שמעל מיטתו, ואמר לו שאם הוא מגיע בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים, שידפוק על החלון הזה וכך הוא יתעורר וימהר לענות על שאלתו…".
ההלכה והמציאות
"מרגלא בפומיה של הסבא הגדול, שהשולחן ערוך הוא מעל הכל. יש מנהגים ועניינים ודברים חשובים ומחויבות שונות, הכל טוב ויפה. אבל מעל הכל נמצא השולחן ערוך והוא מחייב את כל השאר להתאים את עצמם אליו.
"הוא היה אומר תמיד שהשולחן ערוך לא משועבד למציאות, ההיפך הוא הנכון, המציאות משועבדת לתורה הקדושה ולשולחן ערוך.
"כבר סיפרתי בפעם הקודמת שהוא היה מקפיד על כל מילה שכתובה בשולחן ערוך בלי חכמות ובלי חשבונות. אפילו מה שכתוב לשים גוש מלח קטן בנרות שבת הוא היה מקיים, למרות שבימינו זה ברור שהמלח לא מוסיף לצלילות של הלהבה, ועל אף שכל הפוסקים סוברים שבזמנינו אין צורך בשימת מלח בנרות, הוא בכל זאת הקפיד על כך מאוד, כי זה הרי כתוב בשולחן ערוך שכך צריך לנהוג…
"ההתמסרות שלו לתורה היתה לא רק בשמירת ההלכה אלא גם בחלק הלימוד, באופן של ממש מסירות נפש. הוא היה גר כאמור בדירה קטנה בבתי אונגרין, דירה בת שני חדרים, אחד חדר קטן ששימש כחדר שינה פנימי, ואחד חדר גדול שבו היה גם המטבח והסלון וחדר הילדים והילדות ושם עשו את כל צרכי הבית.
"שם בין מיטה של אחד הילדים לעריסה של אחד התינוקות, הוא היה יושב והוגה בתורה בשעות לא שעות, ברציפות ובהתמדה עצומה. כשהיה צורך לעזור בבית בשטיפת כלים וכדו', הוא היה עוזר, אבל זאת לא סיבה להפסיק ללמוד. הוא כבר מצא דרך להניח את הגמרא מעל הברז, להשעין אותה על הקיר שמאחורי הברז, וכך ללמוד ולשנן דפים בעודו שוטף כלים…
"ולמרות שלעזור בבית הוא בהחלט מצא זמן, ולא תמיד היה אפשר ללמוד תוך כדי, כי יש פעילות שלא מאפשרות זאת, לא היה לו זמן לדברים אחרים שאינם הכרחיים. אף פעם לא ראו אותו קורא עיתון, גם לא עיתונים של חוגי העדה החרדית, ואפילו לא קבצים תורניים… הוא היה אומר שבזמן שהוא יעיין בקובץ תורני ויקרא חבורה שכתב מאן דהו, הוא יכול ללמוד גמרא ושולחן ערוך, לא חבל על הזמן???
"ומה אם הוא לא היה מרוכז או שהוא היה עייף או לא הרגיש טוב וכדו', זאת סיבה לא ללמוד? חלילה וחס. הוא היה אומר שאם הוא לא יכול לקיים את מצוות 'ידיעת התורה' וללמוד בעומק העיון כנדרש, לפחות הוא יקיים בזמן זה את מצוות 'לימוד התורה' ויגרוס אפילו בלי לעיין, עד שירחמו עליו משמים ויחזירו לו את הכח ואת הריכוז.
"גם בזמנים שלא יכול היה לפתוח ספר, כמו בזמן 'מצווה טאנץ' של ילד או נכד, שהוא היה חייב להשתתף ולכבד את המעמד, אבל הגראמער האריך בחרוזים ותיאורים ודברי שבח וכדו'… הסבא היה יושב ומשנן פרקי משניות וסימנים בשולחן ערוך עם משנה ברורה, חוזר עליהם בעל פה במשך זמן רב עד שכבר יכול היה ללכת הביתה.
"זכורני שבערוב ימיו, כשכבר היה חלש, אמרו לו שהוא צריך לצאת מדי פעם לסיור באוויר הצח. הוא היה יוצא החוצה, מתיישב על ספסל, ואחרי דקה או שתיים שאל: "נו… מה עכשיו? אפשר כבר לחזור או שאני עדיין צריך לשבת פה?".
"מגיל צעיר הוא הרגיל את עצמו להיות 'כשור לעול וכחמור למשא', כך שהוא לא היה מסוגל להישאר באפס מעש. זה היה עינוי עבורו. הוא היה חייב לשבת כל הזמן ליד הגמרא או השולחן ערוך, להתכונן לשיעור, למסור שיעור, לענות לשאלות. לא לשבת כך סתם בלי לעשות דבר.
"גם בבית וגם בבית המדרש, בכל מקום שהיה הוא ניצל כל רגע ללמוד. אם הוא הגיע הביתה ואמרו לו שבעוד כמה דקות הוא צריך לצאת לאיזו ברית וכדו', הוא היה מתיישב פותח גמרא ובתוך שניה אחת בודדת הוא כבר היה שקוע בתוך הסוגיא, לומד בקול ומתנדנד בחוזקה, ממש כל עצמותיו נמצאות בתוך הסוגיה. כעבור דקה כבר היה צריך ללכת, הוא למד רק דקה אחת, אבל בדקה הזאת הוא למד עם כל ה'ברען' וה'גישמאק', כאילו הוא לומד כבר שעות ארוכות ברצף בלי הפסקה".
מה שלום החתול?
מתוך קונטרס 'שנו מידותי': לאחר פטירתו של רבינו נצפתה אשה מרת נפש מקוננת בקינה גדולה ומרה, וזועקת במר לבה, מי ירחם עלי.
היתה זו אשה המגדלת בחצרה חתולים, והיו קרובים ללבה כל כך עד שהיתה באה לעתים תכופות להזכירם לברכה אצל רבינו.
ופעם אף עלתה לביתו של רבינו עם כמה חתולים, והראתה לו אותם, וכינתה אותם בשמותיהם, והוסיפה על חתול פלוני שנקרא בשם זה וזה שאינו בקו הבריאות, ובקשה שהרב יתפלל עליו לרפואה שלימה, ולמחר שלח רבינו לשאול אצלה מה שלום אותו בעל חי.
וביד אחד מבניו שליט"א מונח קוויטל שכתבה אותה אשה לרפואת חתול אחד, ורבינו בגודל רחמנותו קרא את הקויטל בפניה, ובירכה בתשומת לב מיוחדת, וכשאחד מבני ביתו תמה על הדבר, התפלא רבינו כנגדו באמרו: "והלוא לעזור ליהודי בשעת מצוקתו הוא דבר נשגב וגדול מאד", כמה שבועות קודם הסתלקותו של רבינו התקשרה אליו אותה אשה בבכיות בשעה אחת בלילה, שאחד מחתוליה מת, ושאלה ממנו כמה שאלות בנוגע לסדרי הלוי', ורבינו הקשיב לה במשך כחצי שעה, והרגיעה שהמקום ימלא חסרונה, וכעבור יומיים טלפן להר"ר יואלי'ש קרויס הי"ו, שהיה מטפל באותה אשה, לברר אצלו אם כבר נרגעה האשה ממיתת הבעל חי…
היתה לו לרבינו מפה מיוחדת לפסח, שלא הרשה לאף אחד מבני ביתו לאכול עליה בפסח. פעם בימי חול המועד פסח הגיעה אליו אשה מרת נפש שהיתה מגדלת תרנגולים, בעת שרבינו אחז באמצע הסעודה, ואחד מתרנגוליה בידה. התחילה האשה לבכות שציפורן חדה חדרה אל רגלו של התרנגול, ובתוך כדי דיבורה שמה את התרנגול על המפה המיוחדת לפסח, וכאשר אחד מבני הבית נרתע בראותו זאת וביקש להוריד את התרנגול מעל השולחן, עיכב רבינו בעדו, ובמקום זאת התבונן בתרנגול, ליטף אותו, ואיחל לו חיים ארוכים, כדי להרגיע את לבה הסוער של האשה קשת היום…