ומהסיפור הבא נלמד שלא רק לימוד התורה מוסיף חיים לאדם, אלא גם כאשר הוא מכבד לומדי תורה זוכה לחיים ולאושר רב.
יהודי מופלא מיוצאי בוכרה התגורר בעיר חולון, ושמו הרב בן-ציון הכהן פנחסוב. הסיפור נסוב על אביו, הרב יצחק הכהן, שהתגורר בבוכרה, ובתקופת מלחמת העולם זכה לארח בביתו משפחות שברחו מאימת המלחמה.
אבא שלי, מספר הרב פנחסוב, היה נוסע מדי יום לצורך פרנסתו אל העיר קגן (שנקראה על שם יהודי שבנה את העיר). יום אחד הוא מבחין בעשרות יהודים פליטים שעמדו ברחוב עם חבילותיהם, ולא ידעו להיכן לפנות.
ליבו הרחום לא היה מסוגל לראות את המחזה, והוא הזמינם אחר כבוד לביתו, וכולם מצאו מפלט בביתנו, סיפר היהודי. בין המשפחות שהגיעו לביתנו בבוכרה היו משפחות אדלר, שמולאביץ, קנר, ורשבסקי, ועוד. בהיותם עניים וחסרי-הכל, אבא לא ציפה לקבל מהם פרוטה אחת על האכסון הנדיב שהעניק להם ולמשפחותיהם.
והנה, לאחר שהכניס לביתו את המשפחות הללו, שכללו 17 איש, שמע אבא על רכבת נוספת שהגיעה לעירו ובה נסע אחד מגדולי הדור המיוחדים, הלא הוא מרן הגאון מטשיבין זצ"ל. למרות הצפיפות, אבי המנוח לא התלבט לרגע והביא לביתו גם את משפחת מרן זצ"ל, שכללה את הרב ואשתו, ובתם. כיון שבבית כבר לא היה מקום, מצא בעל-הבית חדר קטן, אפל וחשוך, שהיה מיועד לכביסה, והוציא משם את הבגדים, ושיכן שם את מרן הגאון זצ"ל.
הרב מטשעבין ישב בחדר הקטן במשך כל שעות היממה, ולמד תורה לאור הנר, והודה לבעה"ב על המסירות שגילה כלפיו. היהודי מחולון המשיך לספר שיום אחד הגיע לאביו צו-גיוס לחזית המלחמה, שהתנהלה אז בין גרמניה לרוסיה. אבא היה אמור להתגייס ליחידה קרבית שניהלה את הקרב בחזית, והוא פחד מאוד מהגיוס, וחשש לגורלו. כידוע, הגיוס בזמנים ההם היה כרוך בסכנה גופנית ורוחנית גם יחד.
בצו-הגיוס נאמר שעליו להגיע לצבא עם כל הציוד האישי שלו, מה שהוכיח גם שמדובר בגיוס לפרק-זמן ארוך וממושך עד מאוד. הוא התדפק על דלת חדרו של מרן הגאון מטשיבין, שישב לאור הנר ולמד, וסיפר לו על הצרה שנקלעה לפתחו. מרן שמע את הדברים, ואמר לו: לא יאונה לך כל רע.
למחרת עזב ר' יצחק את אשתו ו-5 ילדיו, וניגש ללשכת הגיוס והציג את צו-הגיוס שבידו לפקיד הצבא. הפקיד מביט בנייר, ובאיש העומד מעבר לדלפק, ואומר לו: יש כאן טעות בנתונים. אני רואה שהאיש הנקרא כאן לגיוס, זה לא אתה… הפקיד שחרר את האיש לביתו. ויהי לנס, ולפלאי-פלאים.
עד היום לא יכול איש להסביר את הסיבה שהביאה את הפקיד להחליט כפי שהחליט. והרי אין ספק שהיתה זו הזכות של מי שהציל את מרן זצ"ל, ונתן לו בית לגור בו בעת מצוקתו. אפשר ללמוד מכך שכל מי שמסייע לגדול-הדור להמשיך וללמוד, יִרְאה סיעתא דשמיא עצומה בכל דרכיו.
(מתוך בטאון 'קול ברמה', בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)