הסיפור הבא הגיע אלינו בלב-דומע-ושמח מבעל המעשה שיחי'. כל מילה בו אמת, והוא חותם עליו בשמו המלא. מסיבות מובנות החלטנו שלא לחשוף את השם.
על מנת שהקורא יחוש את הסיפור ברושם המלא שלו, אנסה תחילה להציב בפניו שתי דמויות.
דמות ראשונה: אדם מכובד, ת"ח וירא-שמים, תופס משרה תורנית נחשקת והינו דמות מרכזית אשר קולה נשמע בבואה אל הקודש בכל נושא וענין. דעתו מוצקת וידיו עסוקות במעשי-חסד בכל כוחו ולמעלה מכך. גם העזר-כנגדו כיוצא בו. הוריו, ולמעלה בקודש, כולם משועי-ארץ אשר זכו לתורה וגדולה על שולחנם.
דמות שניה: ילד יתום, אשר זכה להיות נע-ונד מעיר לעיר, וממוסד למוסד. מטבע הדברים משפחות רבות מקרבות אותו. בין הדמויות שקירבו אותו הייתה הדמות הראשונה המתוארת לעיל. היתום היה מוזמן לשבתות בביתו, ומעבר למזון הפיזי גם סעד בעל-הבית את האורח במזון רוחני, בהדרכה לחיים, וכו'.
וכעת לגוף המעשה.
למי שעדיין לא קישר, הדמות השנייה זה אנוכי הקטן. הימים והשנים חלפו, והקב"ה עזר לי להקים בית ומשפחה. מאותו רגע ניסיתי לשכוח את העבר, ולשמוח בהווה. אך כמובן שבשכחת העבר לא כלולים כל היקרים שעמדו לצידי בשעת דוחקי. ידעתי שלעולם לא שייך להחזיר טובה לאלו שהיטיבו עימי, אך שלכל-הפחות ידעו עד כמה אני רוצה להחזיר להם טובה! התחושה הזו כל-כך עטפה אותי, עד שפירשתי שזו הכוונה "אסיר" תודה, כלומר שאתה מרגיש נתון בבית-האסורים מפני שאין לך אפשרות להחזיר את הטובה שאתה כל-כך רוצה להחזיר לכולם
– – – אבל יום אחד נפלה לפתחי ההזדמנות!
הדמות הראשונה עמדה להשיא את אחד מבניה, ואז אמרתי לעצמי: קשה לך להגיע לחתונה, זה כרוך בטיסה למדינה אחרת, בהוצאות רבות, בהקדשת זמן ומאמץ. אבל הכל כדאי! הפעם אוכל להפתיע אותו ולהוכיח לו את הכרת- טובתי, זה שווה! התייעצתי עם רעייתי שתחי', אשר הבינה עד כמה חשוב הדבר לליבי והיא דחפה אותי להוציא את התוכנית לפועל.
כאשר התקרבתי – בלב פועם ונרגש – לאולם החתונות חלפה בראשי המחשבה: 'אבל תיקח בחשבון שאתה כאן לא בן-יחיד. יגיעו עוד מאות רבות לשמוח ולברך את הדמות המכובדת!' אבל באמת שלא היו לי ציפיות מיוחדות. רק רציתי לאחל לו מזל-טוב, לברך אותו בשפע-טוב ושיידע שטרחתי טרחה מרובה להגיע ממרחקים על מנת להכיר לו מעט טובה.
נכנסתי לאולם, איתרתי אותו וניגשתי אליו ביד מושטת ובמאור-פנים גלוי. הוא אפילו לא ראה אותי. אולי היד שלו הושטה בתנועה טכנית קדימה, אבל המוח והלב שלו היו טרודים לגמרי. הוא שוחח עם בניו בקשר לאיזה ענין שקשור לתזמורת.
טוב, הנחתי לו. חלפו כמה דקות. הוא כבר התמקם בצד אחר של האולם. ניגשתי אליו שוב, אך כמעשהו בראשונה כן באחרונה. לא זוכר מה הטריד אותו הפעם, אך שוב לא זכיתי שהוא יביט בפני האורח שבא מרחוק.
כעבור זמן ניסיתי בשלישית, אלא שהפעם הוא כבר היה טרוד בוויכוח עם מישהו, עד שחששתי שרוב ספינותיו טבעו בים…
תכל'ס. לא הייתי מאושר מ"היחס החם" לו זכיתי, אך אמרתי "גם זו לטובה". קמתי והלכתי וכעבור זמן נשכח ממני הכל.
חלפו מאז שנים, ויום אחד נחרדתי: הזוג שהתחתן באותו ערב לא זכה לזש"ק, ונבהלתי לחשוב אולי בשלי הסער הזה? מיד פניתי בתחינה לבורא-עולם שיפקוד אותם לטובה, ושחלילה לא ייענש שום אדם בסיבתי.
וברוך השם – הם אכן נפקדו וזאת בתום שבע שנות נישואים. מזל טוב!
('איש לרעהו')