את חג המצות תשמור
בבדיקת חמץ וביעורו מקיימים מצות עשה של "תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו), ומצות לא תעשה של "שאור לא ימצא בבתיכם" (שם יב, יט). וכשם שמצוות צריכות כוונה, ואפילו בדיעבד אינו יוצא אם לא כיוון (אורח חיים ס, ד), כך העלה ה"בני יששכר" שגם במצוות לא תעשה אינו יוצא ידי חובתו אם לא התכוון. וכתב שהדברים מבוארים בכתוב "היום הזה ה׳ אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טז), "בכל לבבך ובכל נפשך", היינו בכוונת המחשבה. "ושמרת" הוא לא תעשה (עירובין צו ע״א) "ועשית" זו מצות עשה, ששניהם צריכים כוונה. ועל כן אומרים: "הריני מוכן ומזמן לקיים מצות עשה ולא תעשה", ששתיהן צריכות כוונה.
אחד היה ה"חפץ חיים" זכר צדיק לברכה, שהיה מחשב בכל מעשה ומעשה כמה מצוות עשה ולא תעשה מקויימים על ידו.
פעם שב עם חתנו, הגאון רבי מנחם מענדיל זאקס זצ״ל, מנסיעה בשליחות מצוה. העגלה עצרה ליד ביתו, פרקו את המזוודות, וה"חפץ חיים" פשפש בכיסו אחר מעות.
אמר לו חתנו: "כבר שילמתי עבור שנינו".
הבעה של מורת רוח עלתה על פני קדשו של ה"חפץ חיים".
כשנכנסו לבית שאל החתן לפשר הבעת מורת הרוח. במה פעל שלא כשורה כששילם.
"פעלת כשורה", הרגיעו ה"חפץ חיים". "ודאי, צריך לשלם. אבל, אמור לי, מה חשבת כששילמת?"
משך בכתפיו. מה חשב, לשלם על הנסיעה!
אמר ה"חפץ חיים": "הפתגם העממי אומר, שהחכם יכול להפוך גם סחבות לזהב, והטיפש יהפוך גם זהב לסחבות.
הלא הלכה פסוקה, שמצוות צריכות כוונה. והרי נתגלגל לידך צרור מצוות. מצות עשה של "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו). ומצות לא תעשה של "לא תבוא עליו השמש" (שם), ומצות לא תעשה של "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר, ו"לא תגזול" (שגם הוא מדבר בכובש שכר שכיר. בבא מציעא סא ע״א), "לא תלין פעלת שכיר איתך עד בוקר" (שם). ומצות "והחזקת בו" (ויקרא כה, לה), לאפשר ליהודי להתפרנס בכבוד, שהיא הצדקה שאין למעלה ממנה (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ״י ה״ז).
חשבת על כל אלו, כמה שכר הרווחת. לא חשבת, כמה הפסדת בידיים!״
וסיפר לי אחד משרידי תלמידי ה"חפץ חיים" זצ״ל. כידוע, בחוץ לארץ נשאו כפיים רק במוספי רגלים. ה"חפץ חיים" היה הכהן הגדול מאחיו, וכשעלה לדוכן התקשה להיפרד ממנו. ודאי המתין עד אחר הקדיש (כמו שכתב ב"משנה ברורה" קכח, ס), אבל הציבור כבר בפיטום הקטורת וב"עלינו לשבח", וה"חפץ חיים" ליד הדוכן – נשאל על כך, וענה: כהן העולה לדוכן מקיים שלש מצוות עשה, "כה תברכו, אמר להם, ושמו את שמי" (במדבר ו, כג. סוטה לח ע״ב), ומקיים מצות לא תעשה, שאמרו בגמרא (ראש השנה כח ע"א): מנין לכהן העולה לדוכן שלא יאמר: הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה מקולי, כגון: ה׳ אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). תלמוד לומר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" (שם ד, ב).
והנה כהן המקיים מצוותו ויורד מן הדוכן, ולא עולה בדעתו להוסיף ברכה משלו, אין רצון זה יוקד בו, אינו מקיים מצות לא תעשה זו. אם הגמרא נקטה דוגמה זו, הרי זה משום שצריכה להיות תשוקה יוקדת בכהן, הלואי ויכול היה להוסיף ברכה. כמה חבל שאינו יכול להמשיך ולברך. מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי! וככל לתשוקתו גדולה ובוערת, כך יגדל שכרו – לפיכך מתקשה אני להיפרד מהדוכן, ממקום הברכה"…
ונספר: רבים הכירו את איש מסירות הנפש – רבי מענדל פוטערפאס עליו השלום המשפיע הנודע של ישיבת "תומכי תמימים". וסיפר, בהיותו בחור צעיר פגש באחד מזקני העובדים התמימים, והוא מוטרד וקודר. ילדות היתה בו, וסנט: "מה פשר עצבות זו!"
נענה הלה בסבלנות: "שמח בחור בילדותך, לך נאה לשמוח. החיים לפניך, ראוי שתשמח. אבל אני, זקני הלבין. עוד מעט אדרוש למסור דין וחשבון. ואני מוטרד"…
תמה: "אתה מוטרד?! הלוואי על כל עם ישראל שיוכלו למסור דין וחשבון כמוך!"
כאן פקעה סבלנותו של הישיש. אמר בהקפדה: "אתה?! מה אתה יודע איזה דין וחשבון אמסור! אני אומר לך עם מה אבוא! ובכן הסכת ושמע ־
בכל יום פותח אני שק חדש.
פוקח עיניים ואומר ׳מודה אני׳, לתוך השק. ׳
נטילת ידים, לשק.
ברכות התורה, לשק.
ברכות השחר, לשק.
פותח בשיעורי תורה, הלכה וחסידות, לשק. עטיפת טלית והנחת תפילין, לשק. תפלת שחרית, לשק.
נטילת ידיים והמוציא, פת שחרית וברכת המזון, לשק.
לימוד בחברותא, ולשק. מוסר שיעור, ולשק. מזכה יהודים במצוות, עושה מעשי חסד ברוחניות ובגשמיות, ולשק.
תפלת מנחה וערבית, לשק. עוד שיעורי תורה, לשק. חשבון נפש ותשובה וקריאת שמע שעל המטה, ולשק. ואז אני צורר את השק הגדוש ומעלהו עמי, מחר אפתח שק חדש.
וכך, שלוש מאות שישים וחמישה שקים מלאים וגדושים בשנה, במשך שמונים שנות חיים – ואתה תספר לי עם מה יש לי לבוא למרום?!"
איזו חוצפה!…
הבחור נדהם. לא התכונן לכזה גילוי לב. אבל עכשיו, אדרבה: "אז מה אתה מוטרד, אם ברשותך אוצר כה רב!"
הלה נתן בו עיניים יוקדות: "משום כך אני כה מוטרד! למה לתוך השק –
למה לא לתוכי?!"…
כמה נפלא, כמה מרעיש!
מאה ברכות ליום, ונניח שהיו בכוונה ראויה, אבל האם נכנסו לתוכנו, חלחלו בנו, או עברו לידנו, נזקפו לזכותנו ותו לא! האם המצוות אכן מקדשות אותנו, והתורה מגדלתנו ומרוממתנו, והצדקה מרוממת אותנו?!
(מתוך ומקרבן לתורה – הגדה של פסח)
