בפרשתנו אנחנו רואים דבר שלכאורה הוא פלא גדול: הקב"ה שולח את משה רבינו להיות שליחו לגאול את עם ישראל ממצרים, אבל במקום לקפוץ על ההזדמנות ולקבל על עצמו את השליחות בשמחה, משה רבינו עבד ה', שזכה להיקרא 'עבד נאמן' ושכל מהותו לעשות רצון ה', מתחיל להתווכח… הוא טוען שאינו יכול ואינו ראוי לשליחות זו…
הקב"ה אומר למשה רבינו בתגובה, אתה כן יכול, גש בבקשה לבצע את השליחות, אבל משה רבינו, האיש היחיד בהיסטוריה שהתורה העידה עליו שהוא עבד נאמן לקב"ה, ממשיך להתווכח. לא יום אחד ואל יומיים, שבעה ימים רצופים נמשך הוויכוח הזה, כמבואר בחז"ל!
השאלה זועקת עד לב השמים! משה רבינו הוא אותו אחד שיכול היה לשבת על כורסת השרד במגדל השן של פרעה, ולנהל את מדינת מצרים ואף לדאוג משם להקלות בעבודת עם ישראל, והוא לא עושה כן, הוא מוריד את בגדי השרד, לובש סרבל וכובע שמש ומתחיל לגבל את הטיט עם אחיו הסובלים.
הוא משה רבינו הוא האיש שלא מסוגל לראות בסבל אחד מאחיו, הוא שם נפשו בכפו והורג את המצרי תוך סיכון עצמי חסר תקדים!
הוא, שאיננו מסוגל לראות יהודי מכה יהודי, וגם אם הוא מתעסק עם אותם המלשינים איננו נרתע, והוא משלם על כך מחיר אישי כבד, הוזקק לעזוב הכל ולבקש מחסה לגופו, התנתק מכל אחיו ובני משפחתו – הכל בגלל דבר אחד: הוא אינו יכול לסבול את העובדה שאחיו סובלים.
אז מה יש לנו כאן? משה רבינו, עבד נאמן, אמור לעשות את רצון ה' בכל דרך אפשרית, לא זו בלבד אלא שהוא גם מסור בכל לב ונפש לאחיו בני ישראל.
וזה מביא אותנו לשאלה שהיא זעקה כפולה ומכופלת: מה ראה משה לסרב לשליחות שכל כך שייכת לנפש שלו, הוא יכול להיות מי שיביא את הגאולה לעם ישראל, מדוע סרב כה רבות עם הקב"ה, ועמד בסירובו שלא לקבל את השליחות?
והפלא היותר גדול הוא הויכוח האחרון של משה, עליו כבר נאמר "ויחר אף ד' במשה", ומסביר הרמב"ן הקדוש את דברי משה שאמר "שלח נא ביד תשלח" שמשה רבינו ע"ה אמר לקב"ה "כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות!!!".
פלא עצום!
לפני כן משה רבינו רואה בעיה באימון שיתנו בו העם, אח"כ הוא מציג את בעייתו הפיזית: "כבד פה וכבד לשון" זאת אומרת שהשליחות הזאת צריכה מישהו שינתן בו אימון שיקבלו שהוא אכן שליח ה', שהוא רהוט שפה ויכול לשכנע את השומעים אותו, ולפתע הוא אומר תשלח את מי שאתה רוצה, כולם טובים וכל מי שיהיה השליח יהיה טוב ממני.
הייתכן? האם שליחות כה גורלית כל אחד ראוי לה? גם דתן ואבירם ראויים להיות שליחים טובים יותר ממנו להוציא את בני ישראל ממצרים, ולתת להם תורה?
איך זה ייתכן לומר דברים כאלו???
**
באמצע ימי מלחמת העולם הראשונה, מצבם של היהודים באירופה היה נורא, רבים עזבו את ביתם ולא ידעו אם יחזרו. משפחות נעקרו, צעירים נלקחו לחזית ומעולם לא חזרו, המצב היה נורא, וה'אמרי אמת' מגור נשא דברים בפני חסידיו, וכה אמר:
בזמנו של הרבי הק' רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע היתה גזירה נוראה על יהודים והיה צדיק אחד שעשה סיגופים רבים לבטל את הגזירה. שלח אליו ר' אלימלך שלא יסתגף יותר כי הוא עומד להסתלק בקרוב, ולאחר פטירתו ירעיש עולמות בשמים, שיבטלו את הגזירה!
ואכן הרבי ר' אלימלך הלך לעולמו, ועברה תקופה ועוד תקופה והגזירה לא התבטלה, ולצדיק הנ"ל היתה תמיהה גדולה, היתכן, צדיק קדוש כמו הרבי ר' אלימלך מליזענסק הבטיח, וברור שיש לו כוח, מדוע אינו פועל לביטול הגזירה?! והתחיל שוב לעשות סיגופים רבים יותר מקודם, התגלה אליו רבי אלימלך בחלום, ואמר שרק בעולם הזה ניתן להתפלל על ביטול הגזירה, כי כאן בעולם הזה רואים את הגזירה כדבר רע. אמנם בשמים רואים שהכל טוב… על ביטול הטוב לא מתפללים!
ובלשונו הוא אמר שמה שנראה בעולם הזה כגזירה נוראה, בעולם הבא רואים שזה "ווי א לעפל איינגמאכט'ס פאר יודן" – כמו כפית ריבה עבור היהודים.
הוסיף ואמר ה'אמרי אמת': משה רבינו היה קרוב מאוד להקב"ה, והכתוב אומר עליו "יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה" (תהלים קג ז) ככל שקרובים יותר להקב"ה מבינים דרכיו, וממילא מבינים שכל מה שה' עושה הכל הוא טובה גדולה מאוד, וממילא אמר משה להקב"ה "שלח נא ביד תשלח" – שיק מיט א קליין רבי'לע – תשלח ביד צדיק קטן יותר, כזה שאינו קרוב מדי אליך, הוא יהיה טוב ממני כי הוא יתפלל על הגאולה בחושבו שזהו רע ולא טוב. אני, משה רבינו, רואה את הטוב ותפילתי תהיה חסרה היא לא תהיה מכל הלב.
**
הגמרא במסכת ברכות (לד ע"ב) מספרת כדלהלן: "ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי, אמר לו 'חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה'. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה.
"אמר רבי יוחנן בן זכאי: 'אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו'.
"אמרה לו אשתו 'וכי חנינא גדול ממך?', אמר לה: 'לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך'".
מבאר הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בספרו 'קדושת לוי' (פר' חוקת ד"ה 'באר חפרוה שרים') ששר בוודאי חשוב יותר וקרוב יותר למלך, אבל היא הנותנת, כאשר ישנה ישיבה של המלך עם שרי הממשלה ומעלים נידון על גזירה מסוימת ,שמבחינתם היא אשר תביא תיקון כללי למדינה כולה, אמנם לכל גזירה ישנם גם השלכות קשות על העם ותחושותיהם, בישיבה רצינית זו הכל הועלה על השולחן, ראו את כל הצדדים ושקלו מה נדחה מפני מה, וקבעו כי אין מנוס מלגזור את הגזירה על אף הקשיים הרבים שהם טומנים בחיקם.
הגזירה יצאה לפועל והעם החל סובל, הם הריצו אנשים לשרי המלוכה שילכו וידברו אצל המלך לבטלה, האם יש פנים לאי מי מהשרים לבא לבקש על ביטולה? ברור שלא! שהרי הוא היה חלק מגוזרי הגירה וישב יחד עם כולם ושמע על מה שירגישו העם, ואעפ"כ הסכים שהגזירה חשובה וגוברת על תחושות העם!
מי כן יכול לנסות להיכנס אל המלך? עבדיו! העבדים לא היו באותה ישיבה, הם רואים רק דבר אחד, את הקושי, את סבל העם, הם מכירים את מלכם שמלך חסד הוא, הם יכולים להיכנס ולהתחנן לביטולה.
אומר ה'קדושת לוי', זה מה שאמר ר' יוחנן בן זכאי לרעייתו: אני שר לפני המלך, אני קרוב ומבין יותר בסיבת החלטותיו של המלך, רואה אני בעיני שזה לא גזירה רעה, זה טוב מאוד, ר' חנינא בן דוסא קרוב למלך בכל יום אבל הוא עבד, הוא אינו יושב בקבינט ואינו רואה את טובת הגזירה הוא יכול לבקש מהמלך על ביטולה.
הוא אשר סיפר הגה"צ רבי משה לדינסקי זי"ע ראש ישיבת ראדין, הוא סיפר שבעת לומדו בוואלוז'ין אצל מרן הנצי"ב זי"ע, כשהלך הנצי"ב לעולמו הבחורים לא בכו, על אף שקשורים היו ברבם בעבותות אהבה, אבל היות והנצי"ב לא פסק מלכסוף ולבקש את גאולת עם ישראל, את מלך המשיח, היה להם ברור שכעת הנצי"ב עולה לגנזי מרומים, והוא מתקבל בכבוד מלכים הישר לגן עדן, אבל הוא נעמד בפתח הגן ומסרב להיכנס בתביעתו שתבוא הגאולה, וממילא אין מה לבכות כי תיכף ומיד יראוהו חזרה עם המשיח!
עברו ימים וחודשים והמשיח עדין לא הגיע, ואז הבינו הבחורים כנכון שהנצי"ב היה אמור לעשות זאת אבל כשהגיע למעלה ונעמד קרוב להקב"ה הבין את דרכיו וראה שאוי ואבוי אם יבוא המשיח במצב הזה של כלל ישראל.
על כך הביא ר' משה את דברי האריז"ל שביאר את הפסוק "דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ:" (תהלים מח י) אלוקים הוא מידת הדין, אומר דוד המלך: "דימינו אלוקים" אנחנו ראינו מה נעשה והבנו שיש כאן מידת הדין, אבל "חסדך בקרב היכלך" כשהגענו להיכלך עמדנו קרוב וראינו את הדברים לאמיתם ראינו שזה הכל חסדים!".
נמצאנו למדים, שמשה רבינו שעומד קרוב להקב"ה רואה נכון את מצב השעבוד של כלל ישראל, והוא רואה בזה טובה גדולה לעם ישראל, עלינו להבין ולהפנים שבמצבים הקשים ביותר שנראים לנו, גם אלו אשר מבשרים לפעמים את הגרוע ביותר, "מפי ד' לא תצא הרעות", בכל דבר כזה מוסתר טוב אין סופי.
**
כשאנחנו עוסקים בטוב הטמון בתוך מה שנראה כההיפך הגמור מטוב כביכול, איני יכול שלא לספר כאן סיפור שאירע עם משפחתו של אחד מידידי, ושאני מכיר את פרטיו מקרוב:
ידידות קרובה יש בין משפחת רוזן לר' דוד, איש חסד שברשותו בית הארחה בצפון, דבר אחד ידעו תמיד שאם החליטו המשפחה כולה או חלקם לשכור דירה בצפת וסביבותיה בשבת, לאוכל הם אינם צריכים לדאוג, טלפון אחד לר' דוד ידידם, והוא נותן הוראה בבית הארחה לארוז להם את מספר המנות המבוקש. כל מה שצריך זה רק להניח אותם על הפלטה ולהתענג בתענוגים.
הדבר חזר ונשנה פעמים מספר, וכך גם כשבתם סיימה סמינר וקבוצת הממתינות היו לעיתים קרובות יוצאות לדירה בצפת, היא ניצלה את הפריבילגיה הזאת, תמיד זה עבד…
ערש"ק שגם היה ערב ר"ח – הזמן המסוגל לסיים את ספר התהילים אצל רבי לייב בעל היסורים, הן מתארגנות, קבוצת בנות שחלק ניכר מחברותיהן כבר הקימו את ביתן והן עדיין ממתינות, שכרו דירה ברובע היהודי, על התארגנות לאוכל לא חשבו בכלל, הבת של משפחת רוזן איתם, ולה הרי יש הסדר משפחתי עם ר' דוד…
הן סיימו את ספר התהלים, עלו במעלה בית הקברות הצבאי ומשם מרימה הגב' רוזן הצעירה את הטלפון לר' דוד, היא מבשרת לו בשמחה שזה עתה סיימה את התהילים אצל ר' לייב, הן קבוצה של שבע בנות, בדרך לדירה תוכלנה לעבור דרך בית הארחה… ר' דוד מבקש שתי דקות לשוחח עם האחראי במקום, הוא חוזר אחרי שתי דקות, מתנצל, בשעות האחרונות הפתיעו קבוצה של תושבי חוץ את בית הארחה, כך שבית הארחה השבת בתפוסה מלאה, המטבח לא נערך לכמות כזאת כך שממש לא שייך להוציא אוכל השבת!…
המצב מצב ביש, מדובר בשעתיים לפני שבת, איפה קבוצה של שבע בנות ישיגו מה לאכול בשבת? העיניים המאשימות מופנות לעברה, איך ניתן לחשוב שיעבירו שבת עם חטיפי במבה וביסלי?!… היא מצידה בקשה באותם רגעים להחליף את גורלה עם עדת קורח, מצדה שהארץ תפתח את פיה ותבלע אותה חיה…
הבנות שבו לבניין שבו שכרו את הדירה, מתוך החלטה שינסו לגייס מיץ ענבים אולי חלות ועוד משהו קטן לסעודות, זאת הברירה היחידה… באותו בניין עוד קבוצת בנות מסמינר בירושלים שכרו דירה, הן נקשו בדלתן ושאלו אולי יש להן כמה לחמניות מיותרות לפחות לא יצומו בשבת, ייטלו ידיים יאכלו לחמניות עם דברי המתיקה שהביאו מהבית…, הבנות יקרות מאוד, מיד אמרו שהכינו המון אוכל והן מוזמנות אליהן לסעוד עמן יחדיו בשבת, וכך עשו. ב"ה המדובר היה בבנות בעלות מעלה, הסעודות עברו בהתרוממות הרוח, ובסוף הסעודה הביאו דברי מתיקה והחלו לשיר שירי שמחה לאירוסי אחת הבנות הירושלמיות.
לפתע אמרה הכלה לנעמי שיש לה רעיון של שידוך מאוד מוצלח עבורה, בחור מצוין משכמו ומעלה, עד מהרה נרקמו הקשרים בין הקצוות, באמצעות אחת מחברותיה של האם, ולאחר הבירורים הוברר שאכן מדובר בבן עלייה אמיתי, ולאחר תקופה קצרה השידוך נסגר למז"ט.
כמה מעורר הדבר למחשבה על הטוב הטמון בכל דבר. הנערה היתה המסכנה הגדולה ביותר בבשורת ר' דוד שאין להם אוכל לשבת, היא הנאשמת… עליה סמכו כולן והיא משאירה אותן רעבות בשבת! זה נשמע כל כך רע… דווקא התשובה הזאת היא היתה השליח להכרות בין שתי הבנות ולהצעת השידוך, כך זכתה נעמי להקים את ביתה בישראל!