סיפר רבי דוד יונה רוזנבוים שליט"א סיפור פלא שסיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: כאשר עבר על כתבי היד של זקנו, המהרש"ם זצ"ל, מצא פתק כתוב בכתב ידו על חלום פלא שהיה לו בליל שבת קודש, בעת שכיהן כרב בק"ק יאזלאביץ:
פעם אחת חלם שהוא עומד בבי"ד של מעלה, וראה איך דנים שם אברך אחד מקהילתו על שחילל שבת במלאכת איסור ונגמר דינו למיתה בידי שמים בשל כך. בשבת בבוקר שקל המהרש"ם בדעתו האם לספר לאותו אברך מה שחלם בלילה, וגמר בדעתו שיעשה סימן: אם ייגש אליו האברך אחר התפילה לשוחח עמו בדברי תורה – יספר לו מה שחלם בלילה, ואם לא ייגש – לא יספר לו כלום.
לאחר התפילה עזבו רוב המתפללים את ביהכ"נ, והמהרש"ם נשאר ללמוד 'אור החיים' על הפרשה. לפתע ניגש אליו אותו אברך, וברכו בברכת 'גוט שבת'. א"ל המהרש"ם שימתין לו מעט, כי רוצה הוא לשוחח עמו בעניין מסויים. מיד פרץ האברך בבכי, והחל לספר את שאירע עמו בכניסת השבת: הוא ישב ולמד ביום שישי כשמקטרתו בידו, לא שת לבו לכך ששקעה החמה והתקדש היום, ושאף בפיו מהמקטרת בעודו ממשיך לעיין בתלמודו. לפתע הבחין כי התקדש היום, ונבהל מאוד על שנכשל בחילול שבת, ובא אל הרב לבקש דרך תשובה וכפרה על מעשיו. סיפר לו המהרש"ם על החלום, והאברך פרץ בבכי מר. הרב הרגיע אותו וערך לו פדיון נפש ותיקון תשובה המבואר בפוסקים למי שנכשל בעוון זה, ואכן האברך נשאר בחיים ולא אירע לו מכשול.
ומעשה נוסף בעניין חילול שבת מובא ב'שבלי הלקט' (ענין שבת סי' ס', הובא בבית יוסף סוף סי' רס"ג): 'וזה הדבר אשר פסק ר' קלונימוס ור' שבתי החזן ז"ל בארץ הגר, על ר' אברהם מרינשבורג ועל ר' יעקב אחיו שבאו מרוסיה עם עגלות טעונות בערב שבת מבעוד יום ע"י שכירים שאינם יהודים, והם נשארו מעבר הזה לנהר דונאי פחות ממיל אחד, כי נשבר אחד מאופני העגלה, ונשתהו עד שתקנוה. וכשבאו, הקהל יצאו מביהכ"נ בליל שבת, ולא נתנו הקהל להם שלום, ולא הניחום להיכנס שחרית לביהכ"נ, כדי שלא ילמדו אחרים מהם לומר כך וכך עשו פלוני ופלוני, כדי שלא יפרוץ בגדר יותר פרצה גדולה לחלל שבת בזדון. וביום ראשון באו לביהכ"נ לקבל עליהם דין, וגזרו עליהם לצום ז' שבועות רצופים חוץ משבתות וראשי חודשים, להשלים 50 ימי המעשה בצומות ובמלקות.
ולמה 50 יום, כי המחלל שבת חייב כרת, ושנו בגמ' (מו"ק כ"ח.) ובירושלמי (ביכורים פ"ב) מת ל 50 שנה מת בכרת", ונתנו להם לצום וללקות 50 ימים כנגד אותם 50 שנה של מיתה, ועוד גזרו עליהם לתת ממונם פדיון נפשם לקופה של צדקה, ואח"כ גזרו עליהם לצום בי"ב חודשי השנה ג' ימים בכל חודש ב. ה. ב. שהן ל"ו ימים כנגד ל"ו כריתות שבתורה, להיפטר מכרת, כדתנן (מכות כ"ג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן. אבל אם היו עושים כך בזדון, היו מחמירין להוסיף עליהן עוד, שלא להתגלח, ולהתנדות 30 יום, כדאמרו (מו"ק ט"ז.) סתם נידוי ל' יום וכל המחמיר יניחו לו ברכות על ראשו.
ויש ללמוד מוסר השכל, כמה חמור לצאת לדרך בער"ש בשעה מאוחרת, מחשש שיתעכב בדרך ע"י איזו מניעה, ויגיע למקום יישוב לאחר שקיבל הקהל שבת. דמשמע מ'שבלי הלקט' שאותם אנשים היו גדולים בתורה, שהיה חשש שילמדו מהם לומר 'כך וכך עשה פלוני', ומ"מ לא קבלום אנשי העיר כפי כבודם, ולא הניחום להיכנס לביהכ"נ בשבת, ולאחר השבת קנסו אותם בקנסות חמורות, שלא יפרוץ חילול שבת בזדון (אוצר פלאות התורה).
(מתוך עלונו של הרב חנניה צולק, ויקהל פ"ג)