ותאמר רחל נפתולי אלקים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי ותקרא שמו נפתלי (ל, ח).
"נפתולי אלקים' – אני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי, והסכים על ידי" (רש"י).
אם רחל אמנו הוצרכה להתעקש ולהפציר הרבה, אין זאת אלא משום שעל ידי התעקשות וריבוי הפצרות היא השיגה דברים שלא היה באפשרותה להשיג ללא התעקשות וריבוי הפצרה.
ר' ירוחם זצ"ל אומר שלומדים מכאן שני דברים: א', שמותר להתעקש לצורך השגת מטרה רוחנית. ב', שעקשנות אמנם מועילה!
להתעקש פירושו, לא להירתע מהפרעות וקשיים העומדים בדרך. ר' ירוחם היה אומר, ששום גדול לא נתגדל בלי היסוד של להתעקש!
אנו מוצאים בחז"ל, שבעת שהלך אברהם אבינו לעקוד את יצחק, עשה השטן עצמו נהר וניסה למנוע מאברהם להמשיך בדרכו, אלא שאברהם אבינו לא נרתע ונכנס לתוך הנהר עד אשר הגיעו המים לצוארו, ורק אז ציוה הקב"ה לשטן שיסתלק מדרכו של אברהם. ואמנם לא את כל אחד מנסה השטן בנסיון כה קשה, אך הצד השווה הוא שאת כל אחד מעמידים בסוג נסיון המתאים לדרגתו, ועל ידי עקשנות אפשר להצליח לעמוד בנסיון.
מכתבו של הרב הוטנר לתלמיד שהתיאש
תלמיד של הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל, שיגר אליו מכתב ובו תינה את מר ליבו ואת הסבל שעובר עליו, בגלל הכשלונות הצורבים שנחל במלחמה עם יצרו. את מכתבו הוא מסיים בכך, שלעולם הוא לא ישכח את הרצון שהיה בו להצליח ולעלות מחיל אל חיל, אך בגלל כשלונותיו אבדה תקוותו.
הרב הוטנר זצ"ל שיגר לו מכתב תשובה, ובמכתבו הוא מבאר במתק לשונו, את שורש הטעות שהביאה את התלמיד ליאוש. כי הנה כשנער בעל רוח, בעל תסיסה, מוצא את עצמו נכשל, או מורגז מסערת היצר, הרי הוא דומה בעיני עצמו כמי שאינו שתול בבית ה' וכמי שחסר סיכוי כל-שהו להגיע לגדלות. הסיבה לתחושה זו נובעת מהרושם שנוצר אצל רבים, כאילו גדולי התורה נולדו מושלמים, והגיעו לגדלותם בלי שהיה להם צורך להלחם מלחמה עזה ביצרם.
אך האמת אינה כן. "הכל מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע".
החכם מכל אדם אמר "שבע יפול צדיק וקס". בפשטות מבינים את כוונתו, שאעפ"י שהצדיק נופל שבע פעמים, הוא מצליח להתרומם ולקום. אך ודאי שיש כאן כונה נוספת, שהקימה של הצדיק היא דרך שבע הנפילות שלו.
הרב הוטנר פונה לתלמידו: "אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר בנפשך גדולתם של גדולי עולם, באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש את סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דוקא באותם מקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים".
עובדות מהחפץ חיים
כאשר החפץ חיים עמד להוציא את המשנה ברורה, ארע לו אסון גדול. החפץ חיים ראה בזה נסיון מצד הבעל-דבו לעכב אותו מלהוציא את הספר, והוא מסר מודעה שאפשר שיהיה גרוע אף יותר, אך הוא אינו נרתע מאבני הנגף שמניח הבעל דבר בדרכו, והוא ממשיך ביתר שאת לעסוק בהוצאת המ"ב.
וכן כאשר עמד החפץ חיים לעלות לארץ ישראל וכבר נשלמו כל הסידורים הנדרשים, חלתה אשתו ברגע האחרון והנסיעה התעכבה. ר' ירוחם מספר שהחפץ חיים אומר לחתנו, שהוא ממשיך לדבוק בתוכניתו לעלות לארץ הקודש, ללא התחשבות בעיכובים שמניח השטן בדרכו.
כך גם מוצאים אנו אצל יעקב אבינו (עיין רש"י תחילת פרשת ויצא פסוק טז), שמתחילה כשהלך בדרכו מבאר שבע לחרן, לא נתן דעתו להתפלל בהר המוריה, ומכיון שכך, לא עכבו הקב"ה בהר המוריה. לאחר שהגיע לחרן, אמר: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ולא התפללתי בו?" נתן דעתו לחזור וחזר עד בית אל, ואז קפצה לו הארץ.
אדם מוכרח לעבוד כדי להשיג רוחניות! אם הוא מחכה שיעשו עבורו את העבודה, את זה אפילו ליעקב אבינו לא עשו. אך כשמתחילים – קופצת הארץ!
בסידור הגר"א מובא ב'כתר ראש', ששאלו את הגר"א על אודות פרישות, ואמר שהעקשן יצליח.
עכ"ד הרב דב יפה זצ"ל.
ויש להוסיף מש"כ בזה הרב שלום שבדרון (הו"ד בספר להגיד בראשית עמ' 293)
"פנטזיות", (חייך ר' שלום) יושב לו בחור וחולם על העולם הגדול, כל אחד והנסיונות שלו, יש בחור שחושב אם הייתי לומד פסיכולוגיה, כמה הייתי מאושר!… גם הייתי הופך לעשיר. בחור אחר הלומד באמריקה חושב ומבלבל את מוחו בשאיפה ללמוד באוניברסיטה הסטוריה, מה הוא ילמד שם? שהיה בהודו מלך שהיה אוכל ומקיא אוכל ומקיא חמש פעמים בכל סעודה עד שאכל חמש קדירות בשר ה-ס-ט-ו-ר-י-ה. מה כבר יראה בפסיכולגיה, בשעה שכל פסיעה בש"ס מלאה בכוחות הנפש וחכמת האדם.
בבחרותי שמעתי מישהו שאמר עלי: "שולם בעל כשרון הוא עם כשרונותיו יכול להגיע רחוק" אמר בשם פלוני, כן יום אחד, מצאתי את עצמי חושב "אם אצא למסחר הרי ודאי שאהי' עשיר גדול, ואם אכן אמלא את הציפיות הרי אבנה כמה ישיבות, כדאי, כדאי לצאת למסחר בכל הכוח. אבנה ישיבות!".
הבנתם? האם ה'בעל דבר' רצה שאבנה ישיבות? הוא רוצה שאבנה משרדים. ומה בסוף הייתי מקים? – שואל ר' שלום את בחורי הישיבה היושבים סביב לשולחנו – מושב זקנים הייתי בונה, לא ישיבות. פנטזיות…
ישנם צעירים או אפילו מבוגרים, שחברים רעים אוספים אותם בקלות, כמה חיוכים לבביים, והכל בסדר. יש חברים רעים שמושכים ללא חיוך, אלא בכח.
אספר לכם מעשה. אך לפני כן כדאי להדגיש, – מה אתם חושבים שלהחפץ חיים לא היו נסיונות?. מספרים שבגיל חמש עשרה ארב לו "אדם הכהן" מראשי המשכילים, וניסה ללכדו. החפץ חיים נמלט ממנו במסירות נפש. תתארו לכם, שעד סוף ימיו של החפץ חיים כשהיה מזכיר את שמו היה מוסיף "ימח שמו ושיהיה מקויים בו ונימח שמו. הוא כבר התפגר וגם בנו התפגר" משפט חריף שאין יותר ממנו וכך התבטא בכל עת שהזכיר את שמו, אומרים שגם היה יורק ורוקע ברגליו – כאשר אחרים הזכירו אותו.
בחור צעיר לא מודע מה יכולים לעולל לו חברים רעים. ואספר לכם.
באותן תקופות שאנו נדבר עליהם, ייצר הרע היה – ה'השכלה'. השתוללה אש ההשכלה. משפחות רבות הנידו ראש באבלות על בניהם שסטו מדרך התורה… המשכילים עבדו בשיטות מתוחכמות, בדרך כלל, טיפטפוארס בסבלנות, טיף אחר טיף, עד שבמשך הזמן חלחל הארס, והתערב בדמם של הצעירים.
בעיירת הולדתו של הסבא שלי, המהרש"ם מבערזאן, (פוסק הדור נדוו העבר) התגורר יהודי נכבד "מלמד" – שנתפס להשכלה. וכאשר שמע על הילד 'שלום שבדרון' בעל הכשרון, החליט שיש צורך "לטפל" בו. הם הרי היו רשעים אכזריים, מאין כמוהם.
הוא פגש בילד, כביכול באקראי, ברחוב ושאלו "האם אתה לומד דקדוק?" כשהילד השיב בשלילה "הזדעזע" אותו מלמד רשע, ומיהר להסביר לו עד כמה חשוב לימוד דקדוק בשביל הצלחת לימוד ש"ס ופוסקים וכו', הלימוד הזה חשוב עד מאד ומי שלא ילמד אותו בצעירותו לא יוכל להצליח בו אח"כ, בקיצור, דיבר על ליבו בהתרגשות. ה'מלמד' העניק לו עוד מידע נחוץ; תבין, הסביר לילד: "אביך, הוא מעדת החסידים, שגם הם יודעים עד כמה חשוב ללמוד דקדוק, אלא שכיון שרוב המלמדים את חכמת הדקדוק הם מאלו שלוחמים בחסידים לכן עדת החסידים מתנגדת ללימוד דקדוק, ולצורך כך הם שולפים ראיה מדברי הש"ס 'מנעו בניכם מן ההגיון' (ברכות דף כ"ח) אבל הם טועים…" האריך איתו בשיחה, עם הילד בן השבע.
בסיום הפגישה הוציא מחיקו ספר הכולל בתוכו בסך הכל – את יסודות הדקדוק והפטיר בחביבות: "בכשרונותיך הגדולים וודאי תצליח ללמוד את שורשי החכמה לבד ואח"כ כשתתבסס ביסודות הדקדוק כבר תמשיך ללמוד אותה עוד ועוד, וכן תעשה חיל בתורה"…
(הבנתם, הם תמיד רוצים תורה… ייצר הרע לא אומר "לך תחולל שבת" הוא רק מסביר לו שאם יילך קצת לשחק, הוא ילמד אח"כ יותר טוב).
באותם ימים, נסע אביו של הילד לאדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן זצוק"ל. הוא נטל עמו את בנו הקטן וכשהגיעו מיהר להכנס לרבי. לאחר ששהה בעיירה יומיים, החליט לשוב לביתו, ולפני הנסיעה נכנס שוב. לפני הפרידה מהרבי,
העמיד האב זצ"ל את בנו ליד ברכי הרבי – רבי מאיר זי"ע.
הרבי נטל את הילד בידיו, הושיבו בין ברכיו, והורה לו כי עליו להתנהג בחייו בכמה הנהגות יקרות בהן התייחד אביו זקנו (שעל שמו נקרא – שלום) אח"כ הנית את שתי ידיו על ראשו והתחיל לצעוק בקול גדול: "בני אל תלך עימם מנע רגליך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם". חזר ושילש את הפסוק כמה פעמים בקול חזק עד שנפל על הילד פחד גדול מאד, לאחר מכן פנה אליו ואמר (באידיש): "ילדי, אל תשמע לאף אחד האומר לו ללמוד דקדוק או דברים אחרים, למד נא, אך רק מה שאבא מצווה אותן, תמיד תשאל קודם את האבא על כל דבר, האם מותר ללמוד את זה. כי מטרתם להדיחן מדון היהדות – שלא תשמע לשום אדם! ותתנהגנדרן, כפי שהוריך מתנהגים, כמו שאבות אבותיך נהגו, ואז תתחזק ותראה הצלחה בלימודן ותעלה מעלה מעלה ותהיה לראש על ישראל כל ימיך גם תאריך ימים. זכור נא את דברי וטוב לך!". עכ"ל האדמו"ר הרבי מפרימשלאן ברוח קודשו.
אביו רעד בכל גופו, כאשר לפני היציאה מהחדר פנה הרבי רבי מאיר אל הילד שנית: "אל תלמד שום דבר ללא הסכמת אביך – הם רצים אחריך להטותך מדרך הטוב, אינם דורשים טובתך "הרחק מפתח ביתם וצא תאמר להם ותזרם כמו דוה שקץ תשקצם" (לשון הפסוק).
כאשר יצאו מהחדר, האבא נפל מתעלף על פתח חדר הרבי. כשעוררוהו, גזר על הילד שיגלה את פשר דברי הרבי. שולמק'ה הילד, סיפר את הכל ואמר כי כבר הספיק ללמוד באותו ספר מספר פעמים, הוא התנצל בתום לב שלא ראה ב'מלמד' ההוא שום פסול, שהרי נראה בחיצוניות כאיש תם וישר, והוא מוכר בעיר וכו'. נקל לשער באיזו חרדת קודש הם עברו את הדרך חזרה לביתם.
בבואם העירה, האיצו במרכבה עד פתח ביתם. נכנסו ולא דיברו מטוב ועד רע. הילד מיהר והביא לאבא את הספר. השניים יצאו לחצר ואחריהם האם הרבנית, והילדים הקטנים. האב התכופף והצית את האש ועיניו זלגו דמעות. האש אחזה בדפי הספר וכילתה אותו במהרה כדין "וביערת הרע מקרבך",
ועם תבערה זו ניצל המהרש"ם מצפרני המשכילים. ע"כ מהספר להגיד.
(ע"פ מאמר הרב פנחס זרביב שליט"א בספרו למעשה)