מאת: הרב ישראל היימן
פגשתי מכר שכבר לא ראיתי כמה שנים, אנו מדברים על דא ועל הא, והוא אומר לי אני קורא את מה שאתה כותב ב'לקראת שבת' ויש לי עבורך סיפור אישי. אני מעביר לכם כאן את דבריו כמעט מילה במילה
"אני לא אדם מושלם… לכל אחד יכול לקרות דברים כאלו… הוא פתח..
היה לי חבר… היינו חברים טובים מאד בישיבה לפני שנים. בילינו שעות רבות אחד במחיצת השני, בלימוד ובשיחת חברים נעימה. יחד העברנו שנים רבות כשאת רוב חוויות ימי הבחרות אנחנו חווים יחד, אחד לצד השני.
התחתנו בהפרש לא גדול אחד מהשני וזימנה ההשגחה שגם התגוררנו לא רחוק כך שהקשר הטוב יכול היה להימשך, לשמחת שנינו.
בקיצור היינו 'ידידי נפש' ממש. החברות בינינו הייתה דוגמא לידידות אמת חזקה ולאיך חברים יכולים להיות אחד בשביל השני בכל מצב.
אבל יום אחד הכל השתנה.
זמן לא רב אחרי שהתחתנו חבר שלישי משותף התארס בשעה טובה, החלטנו שכדי לכבד אותו וגם בשביל לחזור קצת לבקר בישיבה, נפתיע את החבר החתן ונבוא להשתתף ב'סנטוחה' המסורתית שחוגגים לכל חתן בישיבה.
אשתו של ידידי הכינה עוגה יפה ואני חרזתי 'גראמן' כמקובל וכמו שהייתי רגיל לעשות להרבה חתנים.
לא יודע מה עבר עלי, לא חשבתי מספיק על מה שאני עושה, אבל בסיומם של הדברים אותם חרזתי לעיני כל החברים מהישיבה שכללו בחורים צעירים ממנו בכמה שנים, הפלגתי בכך שאפילו זוג 'קשישים' כמונו הטריחו את עצמם לבוא לישיבה לשמוח בשמחתו של החתן דנן. התייחסתי בפומבי במספר מילים מושחזות וקצרות לאיזה פגם גופני אישי של ידידי היקר, משהו שכביכול רק הוכיח את מסירותו ואת מאמציו לבוא לשמח את החתן.
זו הייתה טעות! טעות חמורה!!
לידידי הייתה מגבלה כלשהי שלא הפריעה כלל לחייו האישיים. כולנו ידענו על כך, אבל מעולם אף אחד לא דיבר על כך בפומבי. זה היה נושא טעון שהוא התבייש בו מאד ואף על פי שזה לא היה סוד זה גם מעולם לא היה נושא בשום צורה.
בפעם הראשונה מזה שנים, אחרי מאות ואולי אלפי שעות שלנו יחד, במשפט מטופש אחד לעיני כל הבחורים פוצצתי את הנושא.
הביתה חזרנו כל אחד בנפרד.
הוא ניגש אלי בסיום המסיבה הקטנה והודיע לי שהוא לא מוחל לי על הביזיונות העצומים שגרמתי לו.
"כל כך הרבה שנים אנחנו חברים, חשבתי שאנחנו מוכנים לעשות הכל אחד בשביל השני, הייתי בטוח שאתה חבר אמת… איך עשית לי את זה?? למה לדבר על משהו שאני בוש בו כל כך?? ועוד לעיני בחורים צעירים ממני בכמה שנים?"
הרגשתי נורא.
באמת לא חשבתי על מה שאני עושה. הייתי באיזה אופוריה של שמחת חתן שקצת יצאה אצלי מפרופורציה ולא חלמתי על ההשלכות של מעשַי ודיבּוּרַי.
לא יכולתי להכיל את המצב שהשתנה. מהיום אחנו כבר לא חברים…
בימים הקרובים פגשתי אותו בבית הכנסת, עמדתי לפניו בתור במכולת, באוטובוס לכולל. בכל המקומות בהם נפגשנו כל יום עד היום, דיברנו וצחקנו ונהנינו, עכשיו עמדה שם שתיקה רועמת. ניסיתי להנהן לשלום, לזרוק איזה מילה, אבל מבחינתו כאילו הייתי אוויר.
אחרי שבועיים, בשעת ערב מאוחרת דפקתי על דלת ביתו של ידידי לשעבר.
הכברתי במילים על הטעות הנוראה שעשיתי. הסברתי לו כמה הייתי טיפש ולא הגיוני. ביקשתי מעומק לב את סליחתו.
הוא דווקא היה נימוסי ושמע אותי עד הסוף בלי לקטוע את דברי. בסיום המונולוג שלי הוא הביט בי במבט מלא כאב ואמר לי רק: "אני אחשוב על כך".
תחושה של החמצה.
במהלך התקופה הקרובה ניסיתי כמה פעמים. בכל מיני הזדמנויות.
אי אפשר לומר שזה לא עזר… הוא חזר לדבר איתי מידי פעם. הוא כבר לא היה מרוגז עלי. אבל כל פעם שהתנצלתי והזכרתי את סכלותי היה עובר המבט הכאוב הזה בעניים שלו. ההשפלה שהוא חווה שם בישיבה חזרה לחיות אצלו.
חברים כמו שהיינו כבר לא חזרנו להיות, לצערי. רחוק מאד מכך, לדאבוני.
כמה חודשים עברו, חג הפורים הגיע.
באותה שנה צמצמתי בכל המשלוחי מנות הרגילים ששולחים לשכנים ולשאר הקרובים. עמלתי על משלוח מנות אחד גדול ומושקע, כזה שגם עולה הרבה כסף וגם מצריך השקעה גדולה.
אתם יכולים לנחש לבד למי היה מיועד המשלוח הזה…
ביום הפורים בשעות הבוקר המאוחרות נטלתי את המשלוח הכבד וצעדתי לביתו של ידידי.
בדרך חשבתי לעצמי שאולי כל ההשקעה הזו מיותרת, הלא ניסיתי כל כך הרבה פעמים לבקש את סליחתו, הוא אמנם רשמית סלח אבל זה לא עזר…
לא גמרתי לחשוב יותר מידי וכבר עמדתי לפני דלת הבית. הדלת נפתחה ואני צעדתי פנימה. ברוח היום ובעקבות איזה כוס יין ששתיתי קודם הצלחתי לשחק את עצמי 'שתוי' וחרצובות לשוני הותרו. עמדתי שם במרכז הסלון ולעיני ידידי ורעייתו נשאתי נאום חוצב להבות בשבחו ובִיקָרו. פתחתי את המשלוח והראיתי לו בעצמי את ההשקעה הכספית והמקצועית. הדגשתי שהכל לכבודו והמטרה היא במוצהר לחזור לחברות והאהבה ששררה בינינו לפני לא כל כך הרבה זמן.
בזווית העין ראיתי את רעייתו של ידידי מסיטה מבט ודמעה גולשת על לחיה. כנראה גם אצלם בבית זה היה נושא, או שהיא באמת התרגשה לשמוע כל כך הרבה שבחים על בעלה.
בסיום 'ההרצאה' נפלנו זה על כתפו של זה ובלחש אמרתי לו "ר'… אני באמת מצטער על מה שהיה, בוא נחזור להיות כמו פעם. זה חסר לי"!
באמצע סעודת פורים הגיע ידידי לבקר אצלי כשהוא שתוי (באמת כנראה…) ובהחלט ניתן לומר שלא רק שהידידות חזרה להיות כשהייתה אלא נוסף עליה כהנה וכהנה עד היום הזה" עד כאן דבריו… ומזה גם אני למדתי משהו…
* * *
במוצאי השבת יצטרפו גם בני קהילות אשכנז לאמירת הסליחות. ימי הרחמים והסליחות בעיצומם ואנו מטפסים שלב אחרי שלב במעלה הימים הקדושים והמרוממים הללו.
מהי בקשת סליחה? מה מטרתה ולמה היא נועדה?
האם היא נועדה להסביר לנו כמה אנחנו לא טובים וכמה חוטאים ו'לא בסדר' היינו?
לבורא עולם יש עניין להשאיר אותנו עם טעם לא טוב מהימים האלו??
או שבקשת סליחה היא התפייסות והחזרת הקירבה בין ריבון העולמים לבניו אהוביו?!
אנחנו לא באים לבוסס בבוץ ששייך לעבר. אנחנו באים להתקרב מחדש ולהתקדש בקדושה העליונה של השכינה הקדושה.
כמובן שאחרי שכבר קרובים וידידים, חבוקים ודבוקים, צריך גם לפרוט החטא ולומר את המילה 'סליחה', כדי שנדע על מה לא לחזור, ממה להיזהר בעתיד.
אבל ברור שהתייחסות אחרת יש, למי שבא להזכיר את חטאיו ואת פשעיו גרידא, ממי ששולח משלוח מנות לריבון העולמים…
זהו סודם של עשרות הפסוקים שאנו אומרים בתחילת הסליחות שעניינם לגדל ולרומם לשבח ולפאר את מלכנו. לעורר את רחמיו ואת המיית הלב לשוב לחיקו ולקרבתו.
רק אחרי כל זה ניתן לומר 'סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו'.
רק בצורה הזו נוכל לשמוע ולהרגיש את ה"סלחתי כדבריך" שיביא אותנו לשנה טובה ומתוקה.