"ואתחנן אל ד'"
פרשתנו מתחילה בנושא חשוב ביותר, האמור ללוות את האדם בכל רגעיו ועיתותיו בימי חייו – נושא התפילה. חובה עלינו להעמיק היטב בנושא זה, אודותיו קבעו חז"ל כי הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם, אך בני אדם מזלזלים בהם (ברכות ו, ב).
התורה מתארת כאן את תפילתו של משה רבינו, שהתחנן לפני בורא עולם שימחל על חטאו במי מריבה, ויעניק לו את הזכיה להיכנס לארץ ישראל. ידועה דרשת חז"ל (דברים רבה, פרשת וזאת הברכה יא, י) כי משה רבינו התפלל על כך חמש מאות וחמש עשרה פעמים כמנין 'ואתחנן'. משה לא אומר נואש, הוא מתפלל על כך שוב ושוב ממעמקי לבו, עד שהקדוש ברוך הוא אומר לו: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
חכמים כותבים (מדרש רבה כאן), כי אם משה היה מתפלל עוד תפילה אחת, הקדוש ברוך הוא היה מתרצה לו ומכניסו לארץ, משום שתפילה אמיתית היא כח המסוגל לשבור כל מחיצה אפשרית. הקדוש ברוך הוא לא רצה שמשה יכנס, מטעמים נסתרים, לכן ביקש ממנו לחדול מלהתפלל.
נציין, כי הגאון הקדוש המקובל רבי נתן נטע שפירא זצ"ל, בעל ה'מגלה עמוקות', כתב ספר שלם על פרשת ואתחנן, ובו כתב מאתיים חמישים ושניים הסברים כמנין 'רב לך' על תפילת משה רבינו. הרוצה להרחיב מושגיו יעיין בספר הנזכר. אך אנו ננסה לקרב את יסוד הדבר אל ליבנו, ולהרחיב בנקודות אשר ניתן ללמוד מהן על ענין התפילה למעשה.
…את המעשה שמעתי מפי יהודי תלמיד חכם, ששמע בעצמו מפי בעל המעשה: הגאון רבי אברהם חיים טרופ זצ"ל, הרביץ תורה והעמיד תלמידים עשרות בשנים. עוד משנות צעירותו מילא את מקומו של אביו בראשות ישיבת ראדין, עד פרוץ מלחמת העולם השניה, ולאחר שהיגר לאמריקה שימש כראש ישיבות 'חפץ חיים' ו'קרלין סטולין' בארצות הברית, עד לפטירתו בשנת תשל"ט.
בצעירותו חלה הגאון רבי אברהם חיים טרופ זצ"ל במגיפת הטיפוס. מצבו הלך והחמיר מיום ליום, והרופאים טענו כי קצרה ידם מלהושיע. אמו הצדקנית מרת פסיה מרים ע"ה, נחפזה לנסוע למעונו של ה'חפץ חיים', והתאוננה לפניו בדמעות על מצב בריאותו הקשה של בנה.
ה'חפץ חיים' שאלה: "האם בנך מסוגל להבטיח כי כל ימיו ירביץ תורה?"
"לא!", השיבה הרבנית, "ולא משום שהוא אינו רוצה, אלא כי מצבו קשה, והינו שוכב בבית החולים מחוסר הכרה, מבלי יכולת לדבר"… שבה והתייפחה.
הרהר מעט ה'חפץ חיים', ושאל: "האם את מסוגלת להבטיח שתשתדלי על דבר זה?"
"ודאי!" השיבה הרבנית בעידוד. "אני מצידי מבטיחה לעשות ככל יכולתי, שבני יוכל להרביץ תורה כל ימיו בפניות הדעת"…
מיד כששמע ה'חפץ חיים' את תגובתה, קם ממקומו, צעד לאחת מפינות החדר והחל להתפלל בלהט. בסוף תפילתו הנרגשת אמר כך: "הלא זכות התורה של זקנו, אבי אמו, רבי אליעזר יעקב חוואס, היא רבה מאד. כל עולם הישיבות בליטא חבים לו הכרת הטוב עצומה. בשלו הוקמו ישיבות רבות, התרבו לומדי תורה רבים. אנא אחוז בכסא הכבוד ואל תרף לבקש ולהתחנן לרפואתו השלימה של נכדך אברהם בן פסיא לאה, הזקוק לרחמי שמים"…
לא עברו כי עם שעות בודדות, וכבר התקבלו דרישות שלום טובות מבית החולים. לפליאת הרופאים יצא החולה מכלל סכנה, קם ממיטתו והבריא מחוליו. כשסיים רבי אברהם חיים לספר מעשה נורא זה, הפטיר בהתרגשות: "עד היום אני זוכה להרביץ תורה, בזכות אותה תפילה נרגשת של החפץ חיים!"… גדולי ישראל וצדיקי הדורות, שידעו את ערך התפילה, מעלתה וכוחה, לא זזו בלעדיה. הם ראו בה חזות הכל, ובכל פרט בחייהם השתמשו בה.
מה עשה רבי איסר זלמן מלצר בדרכו לשיעור?
אמרה חריפה אמר פעם הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו'. רבי אליהו הביא את דברי הגמרא במסכת ראש השנה (יח, א): "רבי מאיר אומר, שניים שעלו למיטה וחוליין שווה, וכן שניים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד? זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה שהתפלל תפילה שלימה – נענה, וזה שלא התפלל תפילה שלימה – לא נענה".
מה הכוונה 'תפילה שלמה?' מפרש רש"י במילה אחת: "נתכוון". שאל רבי אליהו, מנין לו לרבי מאיר כי ההוא שניצל ונתרפא היה זה בזכות שכיוון בתפילתו? אולי מלכתחילה לא נזגר עליו גזר דין של מיתה ולכן ניצול? "רואים מכאן", אמר רבי אליהו הרגש נורא, "כי בהכרח ודאי לשניהם היה את אותו גזר דין, וזה ניצל רק משום שהתפלל תפילה שלימה, וזה לא ניצל רק משום שלא התפלל תפילה שלימה! כי זהו כח התפילה בכוונה! תפילה בכוונה בכוחה לְהַפֵּך עולמות ולבקוע רקיעים כפשוטו, ואף לשנות גזר דין. כי אין דבר העומד בפני התפילה!
הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל מספר, כי פעם פגש את מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שב מתפילה בכותל המערבי, ורוחו טובה עליו. הוא שיער כי זו שעת הכושר, ולכן שאל אותו – "על מה הרב התפלל בכותל?", ורבי יחזקאל השיב לו כך בפשטות ובכנות:
"אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם! תשלח כבר את המשיח. ומדוע אני צריך את המשיח? מה השייכות שלי עם משיח? כי רצוני ללמוד עימו תורה, שהרי הוא לומד תורה היישר ממך יתברך, בלי אמצעים. אולם בינתיים עד שתשלח לנו את המשיח אבקש ממך – רבונו של עולם, אנא! תלמד איתי אתה תורה! תאיר את עיני במאור תורתך הקדושה!'".
שמעתי מעשה נפלא מהרב החסיד הישיש רבי מרדכי פרוכטר שליט"א, מחשובי חסידי ויז'ניץ בירושלים, אותו שמע בשעתו מפי הגאון הצדיק רבי נטע פריינד זצ"ל, אודות רבו, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' ובעל 'אבן האזל'.
רבי נטע התלווה פעם לרבי איסר זלמן בדרכו למסור שיעור בישיבת 'עץ חיים'. באמצע הדרך, לפתע ריצדו במוחו של רבי איסר זלמן דברי הירושלמי במקום פלוני, הסותרים לכאורה את מהלך הדברים שהתכוון להרצות בשיעור הקרוב. ראש הישיבה לא המתין אף רגע. הוא נכנס לבית הכנסת הסמוך, נעמד בפינה ושפתותיו רחשו מילות תפילה נרגשות: "אנא, טאטע! באשעפער! זכני שלא תצא תקלה מתחת ידי, ושלא אטעה בדבר הלכה"…
לאחר דקות אחדות סיים רבי איסר זלמן את תפילתו. ליבו התמלא שמחה ופניו קרנו מאושר. לפתע הבזיק במוחו רעיון ליישב את הדברים, וכעת היה נראה לו כי דברי הירושלמי לא רק שאינם סותרים למהלך הדברים אותם יאמר בשיעור, אלא אף מסייעים לו, ומתיישבים בטוב טעם ודעת כמין חומר. רבי נטע היה מופתע מאוד, ולא הסתיר את התפעלותו מרבו, ורבי איסר זלמן הגיב לו בפשטות: "הרי הרבה פעמים קורה לי דבר כזה!"…
זה הזכיר לי מעשה אחר ששמעתי לא מזמן, אודות אחד המלמדים החשובים בתלמוד תורה 'קמניץ' בירושלים, הרב הצדיק רבי לייב קורלנסקי זצ"ל. רבי לייב היה דמות אצילה ומיוחדת, ירא שמים מרבים וצדיק בדרכיו. בצעירותו, היה רגיל ללמד בכיתה של שלושים ילדים, ואילו בשנותיו המאוחרות, כשהתרחבו כותלי תלמוד-התורה, לימד רבי לייב כיתות גדולות, לפעמים גם של שישים ושבעים ילדים. "האם לא קשה לכם להטיל משמעת בכיתה כה גדולה?" נשאל פעם רבי לייב, והוא השיב בפשטות ובכנות בשלילה. כשהוא מטעים ואומר:
"הנה בכל יום כאשר אני מגיע לכיתה, שפתי מרחשות תפילה חרישית מעומק הלב שאצליח היום בכיתתי. שלתלמידים תהיה 'דרך ארץ' כלפיי. שאצליח לטעת בהם אהבת תורה ויראת שמים אמיתית. ברוך השם, תפילתי נשמעת. לכן אין זה משנה כלל אם בכיתה ישנם שלושים ילדים או שבעים, הרי בכל מקרה כל ההשפעה שלי עליהם היא בכח התפילה!"… כך שפכו יראים ושלימים את צקון לחשם לפני בורא עולם, בהשתפכות הנפש, בהתרפקות, כדבר איש אל רעהו. תפילות מן הסוג הזה – נענות.
אלו בחורים לא קיבלו כיבודים ועליות ב'קלם'?
אחד התנאים היסודיים לקבלת התפילות ברחמים וברצון לפני שומע תפילה, הוא להחשיב את התפילה וליקרה.
בספר 'סדר היום' (סדר תפילת ערבית) כתב, כי לפי רמת הערך שמעריך האדם את תפילותיו, כך נחשבת תפילתו אצל הקדוש ברוך הוא. זה לשונו: "…אם הוא מואס בתפילותיו לומר אותם פעם אחר פעם, גם הקדוש ברוך הוא ימאס בהם ולא יפיק רצונו למלאות לו שאלתו, להכין לו בבוקר ובערב ובצהרים", חלילה וחס.
רבנו יונה בספר 'היראה' כותב, כי היה ראוי לו לאדם להתלבש בבגדי שבת מיוחדים בכל פעם שניגש להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, בדיוק כפי שמחליף בגדיו ומלבושיו בבואו לפני מלך בשר ודם.
על אף שאמנם איננו לובשים בגדי שבת בכל תפילה ותפילה, אולם לכל הפחות מוטלת עלינו החובה לעשות ככל שביכולתנו כדי להראות כמה יקרה ומכובדת היא מצוות התפילה בעינינו, ולא להתייחס אליה כמצוות אנשים מלומדה, וכטורח שעלינו לעשות "פעם אחר פעם".
הדרך הטובה ביותר לכך היא, להגיע לתפילה בזמן, ולא לצאת לפני סיומה. אם יהודי לא מכבד חלילה את התפילה, ולא נוהג כפי שצריך לנהוג, הרי הוא פוגע חלילה במלכות שמים, והיאך תקובל תפילתו.
התבטאות חריפה בענין זה, שמעתי פעם בשם הגאון הצדיק רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, מפי תלמידו הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א, משגיח ישיבת מיר ברכפלד: "מתפלא אני על אלו הבאים להתפלל בבית הכנסת באיחור", אמר המשגיח מלייקווד. "כיצד הם אינם מתביישים? הרי הם מכריזים על עצמם קבל עם ועדה: עצלנים אנחנו!"…
אני מכיר יהודי מבוגר מירושלים, שזכה לבנים גדולי תורה ותלמידי חכמים מובהקים. פעם הזדמן לי לשואלו מה סיבת זכייתו בכאלו ילדים, והוא השיב לי כך: "אינני סבור כי יש לי זכויות מיוחדות, שבשלהן זכיתי ל'בניך כשתילי זיתים'. אבל אם זה כן בזכותי, שמא זה בגלל זכות אחת מיוחדת שיש לי, מחמת עניין עליו אני מקפיד מאוד כל הימים: איני ניגש לתפילה אלא רק אם רבע שעה לפניה אני כבר מוכן עם טלית ותפילין. אם קורה שאני מאחר בהכנה, הרי שאני ממתין למנין הבא, כדי שלא להגיע לתפילה בלי הכנה"…
הרב הצדיק הישיש רבי חנא קלצקי זצ"ל מהעיר לייקווד, שהיה מוותיקי תלמידי ישיבת ראדין, סיפר לי, כי בצעירותו היה לו ידיד קרוב שהלך ללמוד בתלמוד תורה בקלם. אותו חבר הבחין כי במשך תקופה ארוכה הוא לא כובד בעליה לתורה, אף לא פעם אחת. לבסוף, גמר החבר אומר לברר את פשר העניין, והוא פנה אל הממונה על העליות ושאל אותו על כך – מדוע נגרע חלקו?
שמע הממונה וענה לו בפשטות: "כאן ב'תלמוד תורה' קיימת תקנה, כי מי שנכנס לתפילה לאחר הדפיקה על הבימה המציינת כי התחילו פסוקי דזמרה – הרי זה כאילו לא התפלל כאן! זוהי תקנה שנתקנה על ידי מייסדיו הגדולים של הבית הגדול והקדוש הזה. אתה ככל הנראה רגיל להגיע מעט באיחור, ואי אפשר להעלות לתורה מי שאינו מתפלל כאן"…
הבחור שמע וקיבל, אך החליט לעקוב אם אכן כך הוא, וראה שאכן כן: מעולם לא מכבדים בעליה לתורה, בחזנות או בשאר כיבודים, מי שאיחר לתפילה אחר "מזמור שיר"! בקלם מי שהגיע מאוחר לתפילה – הרי זה כאילו לא בא כלל…
כשרבי אהרן קוטלר איים לסגור את ישיבת לייקווד
ידידי הרב הגאון רבי יצחק רוזנגרטן שליט"א, מתלמידיו הקרובים של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, סיפר לי כי בבחרותו בישיבת פוניבז', הוא ישב בהיכל בשעת התפילה מול מקומו של המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל.
יום אחד הוא איחר לקום והפסיד את המנין בישיבה, ולכן נאלץ להתפלל בשטיבלאך בקרבת מקום. למחרת לאחר התפילה, קרא לו המשגיח ושאל אותו: "מדוע לא באת אמש לתפילה?" "כי קמתי מאוחר", השיב התלמיד בהיסוס. "אמור לי", שאל המשגיח, "היכן מתגוררים הוריך?" – "בשווייץ", ענה רבי יצחק.
"נו", אמר המשגיח בנימה תובעת, "להגיע משוויץ הרחוקה ללמוד בארץ ישראל! כזה מאמץ גדול עשית – ולא לקום לתפילה בזמן? אינך יכול להתאמץ עוד קצת, ולבוא לתפילה בזמן?"… "מאז אותה תוכחה", סיים רבי יצחק את סיפורו, "לא הייתי מסוגל יותר להחסיר אפילו לא תפילה אחת…
הכבוד והחשיבות לתפילה צריכים להיות בכל מהלך התפילה ובצורתה. ניתן לראות, לצערינו, יהודים רבים שלא מייקרים כראוי את המעמד המרומם בו הם נמצאים. הגמרא במסכת תענית (ח, א) אומרת: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו". רש"י מבאר כי 'נפשו' הכוונה 'רצונו'. ביאור דברי הגמרא הוא, כי עלינו לשלוט בצורה מוחלטת ברצונותינו, ולשעבדם שלא יטרידו אותנו בעת התפילה. כך גם מצינו במדרש תנחומא (כי תבא, א): "הקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל ואומר להם: בשעה שאתם מתפללים לפני, לא יהיו לכם שני לבבות, אחד לפני הקדוש ברוך הוא ואחד לדברים אחרים".
ראיתי אמרה נוקבת, שהיה רגיל לחזור ולומר אותה המקובל הגאון הצדיק רבי יהושע אשר זעליג מרגליות זצ"ל: "מעולם לא נעשה איש למדן מלימוד באמצע התפילה, ומעולם לא נעשה איש עשיר מלברוח באמצע התפילה!"… שעת התפילה אמורה להיות קודש להשם. דביקות במטרה, לכוון כוונת המילים, ולהתבונן במשמעות התפילה.
המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א רגיל לעורר רבות על צורת התפילה. "אם לא מגיעים בזמן", משנן המשגיח לתלמידיו, "הרי שכל התפילה נעשית בחטף ובחוסר ריכוז. צריך להקפיד להתפלל כמו שראוי להתפלל, והס מלהזכיר להימנע מדיבור בזמן התפילה או קריאת התורה".
"אין לנו השגה כמה כח עליון טמון בזה!", חוזר רבי דן ומעורר השכם וערב. "כמה זוכה האדם להאדיר כבוד שמים על ידי התפילה. חז״ל אומרים, שאם חס ושלום מדברים בזמן התפילה – גורמים לבזיון המלך. אנו מקבלים את כל הדברים בתור הלכות 'פשוטות' לכאורה, ולא מתעמקים בהן; אך משמעות השיחה במהלך התפילה היא נוראה ואיומה!"
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')
2/121