מעשה נורא שהיה לאחרונה, בקבוצת אברכים אשר נהגו לנסוע אחת לשבוע ממקום מגוריהם בבני ברק לראשון לציון למטרת קירוב רחוקים, על ידי לימוד בחברותות. בכל התקופה האחרונה נמנע מאתם לנסוע עקב המגפה שהתפשטה בכל ארץ ישראל, אולם בתחילת חודש סיון כשנרגע מעט המצב נמנו וגמרו שהגיע הזמן לחדש ימינו כקדם, וכהכנה לקראת חג קבלת התורה נסעו כהרגלם לבית הכנסת הקבוע בו היו מתאספים.
אך בהגיעם, הודיע להם הגבאי כי עקב הסכנה דלתות בית הכנסת נפתחות אך ורק שלוש פעמים ביום לתפילות שחרית מנחה וערבית, ואין הוא מוכן בשום פנים ואופן שישבו ללמוד בו. הם ניסו לדבר אל ליבו שיחוס וירחם אחר שכבר טרחו ועשו את כל הדרך, אך הלה עמד בתוקף על שלו. חזרו אפוא וביקשו, שלכל הפחות יאות בטובו להעלות את האור בחצר ביהמ"ד כדי שיוכלו ללמוד בחצר, אך גם לזה לא הסכים.
לא ידעו מה לעשות, עד שאחד מהתושבים שם אמר, כי מאחר והיה בדעתו לערוך היום 'סיום', על כן מבקש הוא שילכו אל החניון שמתחת לביתו, מקום רחב ידיים, ושם ניתן ללמוד שם בשופי. אך עדיין התחבטו בדבר, כי שמא יבוא אחד התושבים לבית הכנסת ולא ידע להיכן נעלמו, עד שראש הכולל הציע שהוא ישאר לעמוד בחצר ביהכנ"ס, וכשיראה אנשים מגיעים ישלח אותם למקום הלימוד.
כעבור כעשרים דקות עבר שם מישהו. ניגש אליו ראש הכולל ושאלו האם ברצונו ללמוד קצת תורה. אורו עיניו של האיש, והוא התעניין למעשיו כאן בעיר. ענהו ראש הכולל שהוא מגיע לכאן עם חבריו מבני ברק ללמוד תורה עם כל מי שחפץ בכך, והוסיף שאין זה 'שיעור', אלא שהם לומדים בחברותות.
האיש התרגש, ופתח וסיפר כי בעבר היה הוא עצמו ג"כ שומר תורה ומצוות, אלא שירד מהדרך רח"ל, ועתה בתקופת המגפה החל לחשוב בחשבונו של עולם, והנקודה היהודית שבו החלה להתעורר. ולעת הזאת בערב חג השבועות ביקש מהקב"ה 'הורני ה' דרכך' – עזור לי ללמוד מעט. "והנה אך ביקשתי – ומיד נעניתי" (במיוחד רבתה שמחתו על כך שלומדים בחברותות ולא בשיעור, כי אין הדבר מתאים לו כעת…). והוסיף לומר, כי באמת לא היה צריך לעבור ברחוב זה, אלא ברחוב הראשי, אך מחמת בשל חוסר הצניעות שם החליט לנטות לדרך צדדית.
בלכתם בדרך, שאל היהודי את האברך שליווהו האם הוא יודע היכן ניתן להשיג תפילין בחינם. נענה לו האברך: 'ברוך שכיוונת' לשאול את האדם הנכון בזמן הנכון… כי ב'מדרשיה' שאני מנהל בתל אביב לומד אברך שאביו נפטר ל"ע לפני זמן מה, ובנו לקח את התפילין שהוריש לו והשקיע בהם ממון הרבה לחדשם ולשפצם ולהגיהן מכל טעות, והינם עתה בתכלית ההידור וברצונו להעניקם לאיש שאין ברשותו תפילין להניחם.
מיד פרץ ה'מתקרב' בבכי גדול מתוך התרגשות, ולתמיהת האברך הסביר: "על שתי הדברים התפללתי – שאזכה לעסוק בתורה, ושאזכה להניח תפילין, והנה הראני ה' את שניהם… באמת חשבתי לעצמי כי בוודאי הקב"ה שומע רק תפילות של 'חרדים'… ולא האמנתי כי ישמע גם אלי"…
והרבה יש להתבונן במעשה זה לקחת מוסר השכל:
א. נפלאות ההשגחה העליונה, כי אילו היו לומדים בבית הכנסת או בחצר שם, אזי לא היה נשאר אותו 'שומר' לעמוד ברחוב ולחפש אחר עוברים ושבים, ודווקא עקשנותו של הגבאי היא שעמדה להם להציל נפש אחת מישראל.
ב. כוחה של התחזקות אפילו במשהו. כי 'מתקרב' זה לא רצה ללכת ברחוב הראשי כדי שלא לטמאות את עיניו, והקב"ה פתח לו כפתחו של אולם בחברותא ובתפילין…
ג. ועל כולנה, גודל מעלת התפילה, כי הקב"ה שומע תפילת כל פה ממש.
(מתוך 'באר הפרשה')