ביום ג' בטבת חל יום היא"צ של הגאון רבי חיים לייב שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת 'מיר'.
רבי חיים נולד בשנת תרס"ב ב'קובנה' שבליטא, לאביו הגאון רבי רפאל אלתר שמואלביץ זצ"ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זי"ע, שאף שימש כר"מ בישיבתו 'נובהרדוק', ולאחר מכן כיהן כראש ישיבה ב'סטוצ'ין' שבפולין.
בגיל שש עשרה התייתם מהוריו, ובגיל תשע עשרה נקרא לשרת בקודש כמגיד שיעור לתלמידים הצעירים בישיבת 'גרודנא', ע"י ראש הישיבה הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל.
בשנת תרפ"ה עבר לישיבת 'מיר', ובג' בטבת תר"צ [ארבעים ותשע שנים, מיום ליום, לפני פטירתו] נישא למרת חנה מרים פינקל, בתו של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, בהשתתפות גדולי תורה מרחבי אירופה, ובשנת תרצ"ו התמנה לר"מ בישיבה.
גלות אחר גלות גלתה ישיבת 'מיר' בימי מלחמת העולם השניה, מ'מיר' ל'וילנא', ומ'וילנא' ל'קיידאן', משם ל'יפן', ולאחר ששה חודשים עברו ל'שנחאי' שבסין, שם שהו כשש שנים, כשניהול ישיבת 'מיר' והעול הכספי של ישיבות נוספות שגלו ל'שנחאי', מוטלות על כתפיו.
אט אט יצאו התלמידים משנחאי לארצות הברית, כשרבי חיים עצמו אינו יוצא משם עד שאחרון תלמידיו עוזב את שנחאי, ואחר חצי שנה עלה לארץ ישראל, שם סייע לחמיו לייסד את ישיבת מיר בארץ הקודש.
בשנת תשכ"ה, נתבקש חותנו לישיבה של מעלה, והוא מונה לכהן תחתיו בראשות ישיבת מיר, ועם פטירת גיסו הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצ"ל, אף החל למסור שיחות מוסר בישיבה.
עמל בתורה עם עשרות חברותות במשך היום כולו. התמדתו ויגיעתו בתורה בלתי ניתנים לתיאור.
בשנת תשל"ט, כמה ימים אחר חג הסוכות, חלה בחולי שממנו לא קם, ובג' בטבת הלך לעולמו, ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
שיעוריו הגאוניים ושיחותיו המאלפות מודפסים בספרי 'שערי חיים' ו'שיחות מוסר'.
אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (מא מ)
מה ראה פרעה מלך מצרים, שואל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, לתת את שלטון ארץ מצרים לידי נער צעיר, עבד עברי, בן לעם השנוא על המצרים? מה הוא מצא בו מלבד כשרון פתרון חלומות? וכי כישורים אלו יעזרו לו בניהול הממלכה כולה?
הסבא מקלם זי"ע ביאר שפרעה ראה ביוסף 'יראת שמים', שהרי הוא אמר: "אלוקים יענה את שלום פרעה", ולכן כאשר מינה אותו למושל על כל ארץ מצרים, הקדים ואמר לו: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת", בעלי היראה הרי הם ברי סמכא, וכולם, אף הגויים מתבטלים בפניהם…
רבי חיים שמואלביץ יישב בדרך נוספת: הדבר שהדהים את פרעה ביוסף, היתה תגובתו כאשר החמיא לו "שמעת עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", "בלעדי…", עונה לו יוסף, "אלוקים יענה את שלום פרעה", מסביר רש"י: "אין החכמה משלי, אלא אלוקים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה", כשפרעה רואה שיוסף אינו נוטל לעצמו את הכבוד שמעניקים לו על חכמתו הרבה בפתרון חלומות, אלא הוא מייחס הכל ל'הקדוש ברוך הוא', הוא מבין שעל איש כזה ראוי לסמוך ולמסור בידו את כל ממשלת מצרים…
רבי חיים שמואלביץ מאריך בגודל חיוב האדם שלא ליטול לעצמו הנאה או כבוד שאינו שלו, כמו שמצינו אצל אליעזר עבד אברהם, ו"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", עוד לפני שהתחיל לדבר בבית בתואל פתח ואמר: "עבד אברהם אנוכי", ולכאורה לשם מה אמר הקדמה זו, הרי בלאו הכי בהמשך דבריו יתברר שהוא עבד אברהם?
אלא, כיון שהיה קלסתר פניו של אליעזר דומה לשל אברהם, וכשנכנס אמר לו לבן: "בוא ברוך ה'", היה סבור שטועים בו שהוא אברהם, וכיון שלא רצה ליהנות אפילו רגע אחד מהכבוד שיחשבוהו לאברהם, אמר מיד: "עבד אברהם אנוכי", אין לי משלי כלום…
***
בענוותנותו הרבה של רבי חיים שמואלביץ, כאשר דיבר פעם על ענין הכבוד המדומה, סיפר שבשנת תרצ"ו, בשנתו האחרונה של משגיח ישיבת מיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל, מינו אותו למגיד שיעור בישיבה. יום אחד ישבו חבורת בחורים לפני רבי ירוחם, והוא הקריא להם מכתב שנשלח מידידי הישיבה בארצות הברית, והם כתבו שהם שמעו שיעור של רבי חיים ומאוד נהנו…
"בזמן שרבי ירוחם סיפר זאת" – אמר רבי חיים שמואלביץ – "חשבתי לרגע שהכוונה אלי, שחזרו לפניהם על שיעור שלי, ומאוד נהנו מהשיעור, והיתה לי הנאה גדולה מזה, זו היתה מחמאה גדולה עבורי שהם נהנו משיעור שלי ועוד שרבי ירוחם מספר זאת לבני החבורה, אבל מאוד מהר הובהר לי שהכוונה לרבי חיים סולובייציק…
"כך נראה כבוד מדומה" – תיאר רבי חיים שמואלביץ – "עד היום כאשר אני נזכר בזה נהיה לי חם בלב, אבל איזו טפשות זו ליהנות מכבוד מדומה…"
***
שיחותיו של רבי חיים שמואלביץ היו 'שיעור כללי' בענייני מוסר ומחשבה, הן היו נוקבות וחודרות, ונכנסו ללב השומעים כי הן יצאו בענווה מלב אומרם…
אך רבי חיים עצמו, בענוותנותו, מיעט להחשיב את שיחותיו כמשפיעות על שומעיהן, וכשהיו מחמיאים לו עליהן ועל תועלתן, היה מגיב: "אתם רק רוצים ליהנות אותי…"
וכשסיפרו לו שספרי שיחותיו שיצאו זה עתה לאור, נמכרים בקצב רב, התפלא ואמר: "זה רק בזכות אבות…"
הגה"צ רבי ישראל מאיר המניק זצ"ל מספר בספרו 'אבני שלמה' על בחור שעבר מישיבת 'באר יעקב' לישיבת 'מיר', ובכל זאת ביקש לשמוע ועד מהמשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבא זצ"ל.
"הרי יש לך את רבי חיים שמואלביץ" – טען לעומתו הרב וולבא, "אני חס על הזמן" – ענה לו הבחור – "כאשר נכנסים ל'ועד', רבי חיים שותק וחושב רבע שעה ומדבר רבע שעה… חבל לי על הזמן…"
"אתה לא מבין?!" – גער בו הרב וולבא – "דוקא ממנו צריך לשמוע ועד, וכי יעלה על דעתך שאין לו מה לומר…? בודאי ובודאי שיש לו, אבל באותה רבע שעה הוא עובד על עצמו כדי שהדברים יהיו אמיתיים אצלו… שהדברים יהיו 'נאמרים באמת'…!"
"כך טען המשגיח הרב וולבא מסברא" – כותב רבי ישראל מאיר המניק – "ואני זכיתי לשמוע מרבי חיים שמואבליץ כך: "זאגן אשמועס קומט מיר האן שווער ווי טויט – [לומר שיחה, קשה עבורי כמוות] מה לומר יש לי מיד, אבל זה לא שמועס… זה שיעור…! ולהפוך את זה לשמועס, קשה עבורי כמוות…!"
***
לא רק תלמידי ישיבת 'מיר' התחזקו לאור שיחותיו של רבי חיים שמואביץ, הוא היה נוסע מידי פעם ל'תל אביב' ומוסר שיחות ב'בית המוסר' שם.
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל מעלה זכרונות מאחת השיחות שם: "היינו בשיחה שלושה בחורים שבאנו לתל אביב לשמוע את רבי חיים, אביר המגידים… אביר בעלי המוסר…
"באמצע השיחה, הוא אמר כך: 'חיים שמואלביץ נסע מירושלים, להגיד שיחה מוסרית בתל אביב, כמובן שהוא מצפה שאנשים יתעוררו מהשיחה הזו… הוא בעצמו יתעורר, וממילא הוא ישפיע על אחרים… וייצא מזה דבר גדול, אחרת הוא לא היה נוסע… אבל מה אתם אומרים על זה?! – המשיך רבי חיים לדבר כאילו אל ועל עצמו – 'שבדרך, כשהוא כשהוא נסע מירושלים לתל אביב, הוא ראה מה שלא צריך לראות… וכי אתם חושבים שתהיה לשומעים איזו השפעה מהדברים שלו…?! אני מסופק…!'
ואז רבי חיים חתם ופסק, שכיון שהוא חוזר לירושלים יותר מלוכלך מכפי שיצא, הוא חושב שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא בא לתל אביב…
***
ענוותנותו של רבי חיים שמואלביץ ניכרה בכל הליכות חייו, בסירובו ליסוע במונית, כי טען: "למה שלא אסע באוטובוס… וכי מה איכפת לי שעוד חמישים איש נוסעים איתי…?!". ובתור לאוטובוס, כאשר היה נותן לתלמידיו לעלות לפניו, וכשהיה צריך, אף היה משלם עבורם.
פעם בא בחור להתקבל לישיבה, כשפגש בו רבי חיים שלחו לחמיו, ראש הישיבה, ובדרך נשא את מזוודותיו של התלמיד. כאשר יצא מראש השיבה וסיפר שהתקבל, שוב נשא את תיקיו והראה לו היכן יש חדר פנוי.
"מה תפקידך?" – שאל אותו התלמיד, "אני השמש…" – ענה לו רבי חיים.
♦♦♦
וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ… (מב לז)
ראובן מנסה לשכנע את אביו להוריד את בנימין למצרים, ואף מוכן למסור את חיי שני בניו כערבות לענין, ויעקב אינו מסכים, "בכור שוטה הוא זה", מסביר רש"י את התנגדותו של יעקב, "הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני…?"
וכעבור תקופה, כאשר הרעב גבר, יהודה מבקש להוריד את בנימין ומציע כערבות את חיי הנצח שלו, את העולם הבא שלו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו… וחטאתי לך כל הימים", ויעקב תיכף מסכים: "אם כן איפה זאת עשו… ואת אחיכם קחו…"
מה ההבדל בין ראובן ליהודה, מדוע הסכים יעקב לערבותו של יהודה ולא הסכים לערבותו של ראובן? שואל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל.
אלא, מבאר רבי חיים, יעקב ראה בו מידת אחריות גדול מראובן, אם הוא מוכן לתת מעצמו עד כדי חיי הנצח שלו, זה מראה שהוא אחראי מאוד, ועליו אפשר לסמוך, כפי שבאמת היה שכאשר נאסר בנימין, מיד הציע יהודה את עצמו ואמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער…", הוא הסכים למסור את חרותו למען הנער בנימין, הוא ידע שלהיות עבד במצרים המזוהמת אינה ענין של מה בכך, ומכל מקום הכיר שאחריותו מחייבת אף את זאת, ולכן סמך עליו יעקב.
בתוספתא (ברכות פ"ד הט"ז) מובא מעשה בארבעה זקנים שישבו בבית שער של רבי יהושע ודנו עם רבי עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות? הוצעו שם כמה טעמים, וכל אחד נדחה מסיבתו, "מפני שהודה במעשה תמר", או "מפני שהציל את אחיו יוסף מן המיתה, שנאמר: 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו'", גם ענוותנותו כאשר אמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני", הוצעה שם כאפשרות שלכך זכה למלכות. ולבסוף אומר להם רבי עקיבא שהוא זכה למלכות מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, שכשעלו השבטים ועמדו על הים, זה אומר אין אני יורד, וזה אומר אין אני יורד, קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה…
המלכות שניתנה ליהודה עבור הפעולות הללו, אומר רבי חיים שמואלביץ, אינה רק כשכר עבורן, אלא בזכות מעשים אלו נעשה ראוי לענוד את כתר המלכות, כי מלכות פירושה אחריות והמעשים הללו מורים על מידת אחריות מרובה.
ההודאה במעשה תמר, הרי היא לקיחת אחריות על מעשיו. כמו"כ אמירתו לאחיו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו", יש בה אמירה של אחריות: "הרי נצטרך לכסות את דמו של אחינו ולהסיר מעלינו את האחריות למעשינו". גם הערבות האישית והסכמתו להימסר לעבד תחת יוסף, נובעת ממידת האחריות. וקפיצת בן שבטו ראשון לים סוף, באה גם היא מתוך ראיה אחראית למצוקתם של כלל ישראל, שעמדו נבוכים מול הים. מעשים אחראים אלו העניקו לו כישורי מלכות שכל מהותה היא אחריות.
***
מידת ה'אחריות' של רבי חיים שמואלביץ לוותה אותו מאז עמדו על דעתו ועד סוף חייו, כפי שמסופר בספר 'מח ולב'.
בהיותו בן שש עשרה התייתם מהוריו, ולפני פטירת אביו, קרא לו וביקש ממנו שידאג לשתי אחיותיו ולאחיו הפעוט.
פרנסת אחיו היתומים נפלה על כתפיו האחראיות, וכך הוא מצא את עצמו עמל מידי יום בשוק, כדי להמציא מעט פרוטות עבור כלכלתם. גם בשעה שעבד, הגה בדברי תורה, ובלילות, במקום לנוח מעמל היום, היה מעלה על הכתב את הגיגיו ואת חידושי התורה שעלו במוחו במשך היום…
התקופה הזו לא היתה קלה עבורו, הוא נקרע בין חשקו העז להגות בתורה, ובין אחריותו הגדולה לאחיו היתומים, אך לא גיבור כרבי חיים יכנע לקשיים שנקרו בדרכו, ואהבת התורה שבערה בו לא כבתה גם בלהבות ענק, בדמות עול פרנסת אחיו. בכוחות על אנושיים הוא ניצל כל רגע פנוי שעמד לרשותו…
לימים יאמר רבי חיים על תקופה מאתגרת זו: "אף חכמתי עמדה לי… תורה שלמדתי באף נתקיימה לי…"
עדות לצמיחתו בתורה גם בשעה קשה זו, היא קריאתו של ראש ישיבת גרודנא, הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, למסור שיעורים בישיבה, כשהוא אכן רק כבן תשע עשרה שנה, אך ידיעתו העצומה בתורה, עם חכמת החיים שרכש בעמל וביזע רב, היו כשל זקן ושבע ימים…
כשנשאל רבי שמעון שקאפ, מה מצא בבחור רבי חיים שמואלביץ לבחור בו כמגיד שיעור, ענה: "אמנם ישנם עוד המסוגלים לומר שיעורים, אולם בכל אלה לא מצאתי מישהו שיוכל להחדיר בתלמידיו אהבת תורה כמו ר' חיים סטוצ'ינער…"
***
תקופת שהותה של ישיבת מיר בשנחאי, היתה מסוכנת מאוד, כי מקור הכסף ששימש את הישיבה היה מאמריקה, מנשיאות הישיבה שפעלה שם, ומארגוני סעד שונים, ואסור היה בסין לסחור בכסף זר.
הבולשת הסינית עקבה אחר פעולות הישיבה, בניסיון להבין מהיכן חי ירק זה, ולשם הסוואת מקור הכסף, הופעלה מחתרת של ממש, שכללה צפנים מוסתרים בדמות סימנים וסעיפים בשולחן ערוך, ושאר קודים שלא היו מובנים לבולשת הסינית, כשעל כל המלאכה הזו ניצח באחריות רבה רבי חיים שמואלביץ, תוך לקיחת סיכונים גדולים, מאחר שרק שמו היה מוכר לממשל הסיני, כמי שאחראי על ענייניה הכספיים של הישיבה, וקרב מוחות של ממש התנהל בין רבי חיים והבולשת הסינית.
לא אחת נחקר רבי חיים על מקור מחייתה של הישיבה, והכל ידעו כי טעות קטנה בחקירה, עלולה חלילה להסתיים מול כיתת יורים או בבור הכלא שאך מעטים יצאו משם.
על אחת החקירות סיפר רבי חיים בחתונת ביתו השלישית: "פעם נקראתי לקומה השלישית בבנין המשטרה היפנית בשנחאי… מהקומה הזו לא חוזרים חיים…! פחד מוות נפל עלי כשעליתי לשם… והתפללתי לקב"ה, כי כשיש פחד מוות יש את הזכות לבקש…. וביקשתי שלושה דברים:
"הדבר הראשון, ביקשתי שכשאזכה לצאת מהגיהינום הזה אפטר מהעול הכספי… ובקשתי שאזכה להשיא את בנותיי לתלמידי חכמים… והדבר השלישי, שאזכה לגדל בנים תלמידי חכמים…
"מה שקרה שם בקומה השלישית – סיכם רבי חיים – אינני יכול לספר, אבל ברוך ה' יצאתי משם, וכעת שאני עומד בחתונת ביתי השלישית, אני יכול לומר ששתי הבקשות הראשונות התקבלו, אני פטור מהעול הכספי ובנותיי נשואות לתלמידי חכמים, וגם התפילה השלישית עוד תתקיים, בעזהי"ת…
***
ענין השידוכים בשנחאי, היה מבוכה גדולה. בחורים רבים כבר הגיעו לפרקם, ובשנחאי לא היו כי אם בנות פליטים, אשר מצבן הרוחני לא היה תואם את שאיפותיהם של בני הישיבה. גם בזאת עטה על עצמו רבי חיים את גלימת האחריות, ופעל רבות, ככל שניתן, להשיא את בני הישיבה, "כח התורה שורף את הכל!" טען רבי חיים, ועודד בכל תוקף קשרי שידוכין לבני הישיבה.
מצבם הכספי והנפשי של בני הישיבה, יחד עם תחושת היתמות, המיטו על רבי חיים ורעייתו תפקיד כפול ומכופל, להיות לבני הישיבה החתנים כאב וכאם, ופעמים רבות אף שמשו כשושבינים בחופתם.
פעם אירע שאחת הכלות הבטיחה את השושבניות לזוג חשוך בנים, כסגולה להפקד בזש"ק. הבחור התנגד לכך ודרש שרבי חיים ורעייתו יתכבדו בשושבניות. משנודע הדבר לרבי חיים, הוא לא ידע מנוח, ושנתו נדדה, מחד כאב את כאבה של הכלה, ומאידך הבין לליבו של החתן, שהרי הוא ורעייתו היו לו כאב וכאם.
בבוקר, שלח להודיע לחתן כי טוב יעשה אם יוותר ויכבד את הזוג חשוך הבנים בשושבניות, וכך אכן היה.
לפקודת השנה, נפקדו הזוג חשוך הבנים ונולד להם בן, ועשרים שנה לאחר מכן הוביל רבי חיים את בנו של תלמידו החתן המוותר, אל מתחת לחופה.
***
גם בסוגיית היציאה משנחאי גילה רבי חיים אחריות רבה לתלמידיו בני הישיבה, ולא הסכים לצאת משם עד שכל בני הישיבה יצוידו באשרות כניסה לאמריקה.
רבי אברהם קלמנוביץ שעסק רבות בהצלת הפליטים, סידר לרבי חיים ומשפחתו אשרות כניסה לאמריקה, ושכנע אותו לבוא לאמריקה ומשם לעזור לבני הישיבה שישארו בשנחאי, אך הוא סירב בתוקף ואמר: "אני אחרון לבני תורה…", וגם כאשר הקונסול האמריקאי התריע שאם לא ימהר לעזוב את שנחאי, יתבטלו אשרות הכניסה שלו ושל משפחתו, לא נרתע רבי חיים ועמד בסירובו לצאת משנחאי, עד שאחרון הבחורים יקבל גם אשרת כניסה לאמריקה.
עבור אחד הבחורים שלקה בנפשו בעקבות הצרות שעבר, היה קשה להשיג אשרת כניסה לאמריקה, השלטונות אמנם הקלו במחלות גוף, אך החמירו במחלות נפש.
רבי חיים הודיע כי לא יעזוב את שנחאי עד שגם הוא יקבל אישור כניסה לאמריקה. לחצים רבים הופעלו על רבי חיים לעזוב עם רוב בני הישיבה, תוך הבטחה שהקהילה היהודית בשנחאי תדאג לאותו בחור יחד עם שאר הפליטים שלא אושרה כניסתם, אך רבי חיים עמד בסירובו ואמר: "הישיבה לא תצא משנחאי בלעדיו…"
הניסיונות הרבים שנעשו כדי להוציא את אותו בחור משנחאי נתקלו בקשיים רבים, כי קשה היה לסמוך על הבחור החולה שישתף פעולה עם התרמיות והזהויות הבדויות שרצו להסוות.
בשלב מסוים המצב הוחמר, כי הבחור לא הסכים בשום אופן ליסוע לאמריקה, הוא התעקש לעלות לארץ ישראל. גם שיגעון זה לא הכניע את רבי חיים לוותר על הבחור, והוא שכנע אותו לבוא לאמריקה, בהבטחה ששם ימנה אותו לראש ישיבה…
כאשר באו הבחורים למשרדי ההגירה, ניסו להבליע את הבחור הלקוי בתוך ההמון, ולהסתיר את מחלתו, אך בשלב מסוים הבחור התפרץ והתנהגותו יצאה מכלל שליטה. בניסי ניסים הצליח רבי חיים להסביר לפקידים כי הוא מתרגש מאוד מהתגשמות חלום חייו להגיע לאמריקה.
שלבי ביקורת רבים היו צריכים לעבור עם הבחור, וכל אחד מהם לווה בחששות כבדות, שלא תתגלה לקותו, אך יד ההשגחה לוותה את המשימה, ובשלב האחרון כשהיה כל בחור צריך להיכנס ביחידות לקונסול ולהצהיר אמונים לאומה האמריקאית ולחוקיה, דבר שלא היה עובר בשלום אצל הבחור המעורער, לפתע מיהר הקונסול והחליט כי כל הממתינים יצהירו אמונים במשותף וירימו את ידם לאות הסכמה, גם החולה עשה כחבריו, ואיש לא הבחין שלא אמר דבר… הקונסול חתם על אשרות כולם ואבן נגולה מעל לב הבחורים.
בכך לא תמה הפרשיה, רבי חיים חשש כי בהפלגה הארוכה, הבחור יתנהג בצורה שאינה הולמת, ועלולים לסרב להכניסו לגבולות המדינה, ולכן החליט כי הוא יטוס במטוס, על אף שהיה זה דבר נדיר. הטיסה היחידה שנמצאה, נועדה לשבת, ורבי חיים בכתפיו הרחבות והאחראיות פסק שיטוס בשבת. וכאילו לא היו מספיק מניעות, בבוקר יום שבת, הבחור נעלם… אך גם מניעה זו, לא החלישה את רוחו, רבי חיים שלח שליחים לחפש אחר הבחור, וכשנמצא, שכר מונית והורה לאחד הבחורים שילווה אותו לשדה התעופה ולדאוג לעלייתו למטוס…
בחסדי ה' הבחור החלים כליל בארצות הברית, והקי משפחה לתפארת.