תקופה ארוכה שאני סובל מבעיה רפואית מסויימת, ולצורך הטיפול טסתי לחו"ל כדי לעבור סדרת בדיקות. בעודי ממתין לתשובות המליצו לי מומחים לעבור לבית חולים יותר גדול ויותר מתמחה בתחום שלי, אך גם לשם כך יש להמתין תקופה עד שיתפנה מקום עבורי.
בשבת קיבלתי חוברת שמאגדת בתוכה מספר עלונים ובתוכם גם את 'טיב הקהילה'. קראתי בשקיקה ובהנאה את העלון כהרגלי כל שבוע בארץ, וכאשר קראתי את מדור 'טיב ההשגחה' התרגשתי מאוד והתחלתי להתבונן ולחשוב איזה סיפור השגחה אני שולח למדור למען אזכה גם לחזק את עם ישראל בסיפור השגחה משלי.
לפתע שמתי לב שהמצב בו אני נמצא הוא בעצם השגחה פרטית מיוחדת! ואשמח לשתף בכך את הקוראים.
כפי שסיפרתי, אני ממתין לבית החולים הגדול יותר שיקבל אותי, וכהכנה עלי לערוך סדרת בדיקות מקיפות. הבדיקות הללו נערכות על פני חודש וחצי, כמעט כל יום בדיקה או שתיים במקומות שונים ובמחלקות שונות, חלקן במרחק עשרים דקות נסיעה, חלקן בכלל לא מאושרות ומי יודע מתי יאושרו. במילים אחרות: עלי להיטלטל ממקום למקום בעודי חלוש עד מאוד, וזה מצב קשה ומייאש.
התחלתי את סדרת הבדיקות הראשונה, ומרוב חולשה התעלפתי באמצע הבדיקה. בעקבות העילפון העבירו אותי למחלקה נוירולוגית כדי לבדוק את הסיבה לכך. המומחה במחלקה רשם דו"ח חמור, והורה לערוך לי את כל הבדיקות במקום אחד! וכן לזרז ללא כל שיהוי את הבדיקות. כמו כן הורה לסדר לי מקום בבהילות בבית הרפואה הגדול ההוא, שכן מדובר במצב חירום…
אז מה קרה כאן בעצם? אמנם אני חלש, והתעלפתי, אבל הקב"ה תיזמן את ההתעלפות בדיוק בזמן הנכון, לא רגע לפני ולא רגע אחרי, שכן רק הוא יתברך יודע עד כמה אני תשוש ואין לי את כוחות הגוף והנפש להתרוצץ בסדרת הבדיקות…
אנו למדים מכך שכל אדם בכל מצב, אם רק ירצה הוא יכול למצוא את ההשגחה הפרטית שיש במצבו ולשמוח, במקום להתאונן ולבכות. גם אני יכול להתלונן על מצבי, אבל אני בוחר לראות את הטוב שבכל דבר. ותאמינו לי, רואים הרבה ניסים, וכל התהליך עובר עם חיוך במקום דמעות שרק מורידות את הרוח והחוסן, גם שלך וגם של הסובבים אותך…
(מכתבו של בעל המעשה, פורסם בטיב הקהילה)