סיפר רבי שלמה ריין שיחי', בנו של מקים ישיבת 'חפץ חיים' בכפר סבא והנושא בעולה כל השנים, רבי אברהם ריין זצ"ל, מה ששמע פעם מפי הרבנית שטינמן ע"ה על הימים הראשונים לבואם לא"י.
"עם בואנו לארץ ישראל באנו לפתח תקוה, שם היינו בבית פשוט וחסר כל – כפשוטו ממש. הגענו בערב, ובבוקר יצאתי פעם לראשונה לרחוב, שם אני רואה שוק. בשווייץ לא היה שוק, כך שלא הכרתי את זה בכלל, ועמדתי והסתכלתי".
ואז ראתה אותה אשה טובת לב וצדיקה, שהיתה מוכרת דגים בשוק [אז מכרו דגים חיים בדוכן]. לאשה קראו גב' פסתרנק, היא היתה חמותו של רבי אברהם ריין. היא הבחינה באשה העומדת ומתבוננת, וקלטה מיד שהיא לא מקומית. היא שאלה אותה – "מהיכן אתם?".
הרבנית תמר ענתה: "הגענו לארץ ישראל להתגורר כאן".
"מתי הגעתם?" – "אתמול בלילה", ענתה הרבנית הצעירה.
"הגעת לבד?" – "לא, יש לי בעל".
"האם יש לכם עזרה, מישהו דאג לכם?" – הרבנית ענתה: "חבר של בעלי קצת עזר לנו להשתכן".
"איך קוראים לו?" – "וועלעל איידלמן".
אותה אשה יקרה, שהכירה היטב את תושבי המקום בפתח תקוה, הבינה שאם הוא החבר שעוזר המצב שלהם לא הכי טוב… היא הוסיפה ושאלה: "והאם יש לכם מה לאכול?" – "לא", השיבה הגב' תמר בפשטות, "הבית שלנו ריק ואין לנו גם כסף בשפע, ובאתי לראות מה אני יכולה לקנות".
בנדבת לב בלתי מצויה, נטלה הגב' הנטשעא (הניא) פסתרנק דג טרי שמקודם יצא מהמים, עטפה אותו בעיתון מקומי, מסרה אותו לאשה הצעירה ואמרה לה: "קחי אותו שיהיה לכם מה לאכול".
הרבנית, נבוכה משהו, נטלה בשתיקה את הדג, הנהנה בראשה במבוכה הודתה ופנתה לצאת. אבל אז המוכרת לא ויתרה ושאלה אותה: "האם אתה יודעת לנקות דג?"
"לנקות דג?" התפלאה הרבנית תמר (מאיפה שהיא תדע, הרי בשווייץ היו אנשים מסודרים, קונים דגים כשהם כבר מוכנים לבישול). היא נאלצה לגלות שאין לה ידע מוקדם ואמרה כי היא כבר תדע ותלמד לבד כיצד לנקותו. אבל האשה הקדימה אותה ואמרה: "בואי נלך לחנות מכולת שפיץ, שם ננקה לך את הדג".
היא עשתה כדבריה, הם צעדו יחד בשוק לסוחר המבוקש, ואז החלו בנקיון הדג. באמצע, שאל אדון שפיץ: "גברת, כיצד תבשלי אותו?"
שאלה קשה, באמת היא לא ידעה כיצד תבשל אותו… הוא שאל אותה שוב – "האם יש לך בבית אש לבישול?" הרבנית ענתה כמובן, שאין לה… הסוחר טוב העין ציווה על אחד מעוזריו ללכת לחנות הסמוכה, קנה עבורה פתיליה, הגיש לה אותה ואמר לה, הא לך פתיליה, והוא אף הסביר לה כיצד מבשלים על זה.
הרבנית לא ידעה כיצד להודות לו, נטלה את החפצים ושבה לביתה, והחלה בהכנות לבישול.
הבוקר חלף והצהרים הגיעו, הדלת נפתחה, והבעל רבי אהרן לייב רואה כי על השולחן מוכן אוכל. הוא הגיב בשמחה: "מצוין, אני רואה שיש לך מה לאכול, אני חוזר לבית המדרש"… והוא חזר לבית המדרש. הוא, כמובן, לא היה זקוק לכל כך הרבה אוכל… די היה לו בפת שחרית הנאכלת לפנות ערב…
"לא היה לך קשה שהוא לא נכנס אפילו לטעום מן האוכל? – שאלתי את הרבנית אודות זה שבעלה שב לבית המדרש" – סיפר רבי שלמה ריין. "היא ענתה לי מיד: 'מה פתאום, מצוין שהוא חזר. מה יש לו לבן תורה לעשות בבית, מקומו בבית מדרש על יד הגמרא'".
('דחזיתיה', בשלח תש"פ, מתוך הספר החדש 'מרן בעל האילת השחר')
1/467