לפני שלושים וארבע שנה, בקיץ חודש אב תשמ"ב, טעיתי ביחד עם חבר בטיול שעשינו בדרך לעמוקה. במקום להגיע לכיוון עמוקה הגענו לכוון עלמה. כל שנה בפרשת חוקת אני נזכר בסיטואציה, אנחנו הולכים בכיוון ההפוך ולא לאיפה שאנחנו רוצים להגיע ואנחנו מרגישים בפה יובש גדול, נגמרו לנו המים, אין לנו אפילו טיפת רוק בתוך בפה, הגוף שלנו חם, וצמרמורות וסחרחורות…
וכשאני קורא את הפרשה, אני חושב, איך זה היה נראה שמיליוני אנשים מסתובבים במדבר, והם מוטרדים והם מרגישים מה שאנחנו הרגשנו, אם לא יותר גרוע. ויש להם גם משפחות שהם צריכים לשמור עליהם וילדים שהם צריכים לדאוג בעדם. והם באים בטענות למשה רבנו כמו שמסופר בפרשת השבוע שלנו, פרשת חוקת, הם אומרים לו: אין לנו מים. ורש"י מביא שהמוות בצמא הוא מוות מזעזע. לפי פרקי דרבי אליעזר זה המוות הכי גרוע שיכול להיות. והם מאחלים לעצמם הלוואי שהיינו מתים במדבר. כזה צער וכזו עוגמת נפש היתה להם.
משה רבנו הצדיק אותם ועל כך ריבונו של עולם אומר: "קח את העדה" – הקהל את כל העדה, קח את כולם אל הסלע אתה ואהרן. והתורה אומרת "ודיברתם אל הסלע" והוא יתן לכם את המים. ומה שקרה שמשה רבנו הלך עם אהרן וכל העדה ובמקום לדבר אל הסלע כידוע, משה הכה בסלע עם המטה שבידו והסלע נתן את המים, אבל זו היתה עבירה כי הוא היה אמור לדבר אל הסלע ולא להכות בו. ועל העבירה הזאת הוא נענש עד כדי כך שהוא לא נכנס לא"י.
בלשון התורה: "יען לא האמנתם בי להקדשני לעיני בני ישראל" זאת אומרת היה פה ההיפך מקידוש ה'. כשאנחנו משווים את הסיפור הזה לסיפור שהיה ארבעים שנה קודם בתחילת המסע של בנ"י שנסעו ממדבר צין לרפידים כפי שמסופר בפרשת בשלח, גם שם היה צימאון גדול ולא היה מים לשתות והקב"ה אומר למשה רבנו קח את זקני העדה, לא כל העדה, קח אותם ותכה עם המטה שבו הכת בייאור תכה בצור והוא יתן מים. שם היתה הוראה מפורשת להכות עם המקל וכאן היתה הוראה מפורשת לדבר.
יש המון מה לעיין בהשוואות בין שתי הפרשיות האלה, נעמוד עכשיו על נקודות בודדות. דבר ראשון בפרשת בשלח מוזכר צור כאן קוראים לזה סלע. שם הקב"ה בפרשת בשלח אומר לו לאסוף את זקני העדה, אין צורך בנוכחות של כל עמ"י, פה יש נוכחות של כל כלל ישראל, כל העדה. ההבדל המהותי שהוא הכי בולט, שם בפרוש נצטווה להכות וכאן בפרוש נצטווה לדבר ולא להכות. וכשהוא הכה הוא נענש, למה? והתמיהה הגדולה, שבתורה לא כתוב מה הוא היה אמור להגיד לסלע, מלמעלה זה נראה שהיה אמור להגיד לסלע "תן מים" אבל זה לא כתוב בשום מקום. וזה גם לא מסתבר.
הרבה פרושים נאמרו על הדבר הזה, כשנתבונן בהבדל בין שתי הפרשיות ההבדל הבסיסי הוא בזמן שלהם, בתזמון שלהם. הסיפור הראשון בפרשת בשלח קורה מיד אחרי שיצאו ממצרים לפני מתן תורה אז אין צורך בנציגות של כולם, יבואו זקני העדה, משה יקח את המטה, המטה הזה עשה כבר הרבה מופתים הוא בקע את הים הוא נסה להוכיח לפרעה מי זה ה', כל המופתים שהיו לפני כן, הוא הכה את היאור הביא את המכות, המקל הזה מלומד בניסים. המטה הזה, אמר הקב"ה יעשה עוד נס משהו שלא כדרך הטבע ויוציא מים. לגיטימי.
היום ארבעים שנה אחרי מתן תורה הדרישות הם אחרות. הקב"ה ברא את העולם הוא ברא אותו לפי התוכנית של התורה "אסתכל באורייתא וברא עלמא" הפתרונות לכל הבעיות שיש בחיים של יהודי נמצאים בתורה. ומאז מתן תורה זה בא לידי ביטוי בצורה הכי מוחשית. אומר הקב"ה למשה: לך עם אהרן קח את כל העדה, יש פה הזדמנות נפלאה לעשות קידוש ה' מאד גדול, להוכיח אחרי ארבעים שנה שאנחנו מאוחדים עם התורה שזה הדבר האמיתי.
אומר הילקוט שמעוני דבר מדהים בפרשתנו, מה היה אמור משה רבנו לומר לסלע? אומר הילקוט וזה לשונו "שנה עליו פרק אחד והוא נותן מימיו" תאמר עליו פרק, תעמוד ליד הסלע תלמד פרק משניות, תגיד עמוד גמרא, תלמד דף משנה ברורה, תגיד דבר תורה. 'שנה עליו פרק אחד' לא כתוב של מה. יכול להיות משניות ותמיד יכול להיות מה שזה לא יהיה, תאמר עליו דבר תורה והוא יתן מים. למה? כי התורה זה הפתרון לבעיה. יש לך בעיה של צימאון – תאמר דברי תורה, שב תלמד.
זו היתה המטרה של כינוס כל כלל ישראל לעמוד שם ליד הסלע ולראות שע"י אמירת דברי תורה פותרים בעיות. ע"י חיבור לתורה פותרים בעיות! וכשזה לא קרה, היה כאן בזבוז של הזדמנות להוכיח את הדבר הזה. "יען לא האמנתם בי להקדשני" מה היה להקדשני? להראות שע"י תורה אנחנו מסדרים את כל העניינים בעולם הזה.
אם נתבונן בהערה נוספת בלשון של הפסוקים, דברנו על צור וסלע ה'ילקוט שמעוני' באותו מקום בפרשתנו אומר ככה: שכשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר: "והכית בצור" כשהוא היה קטן קראו לו צור עכשיו שהוא גדל קוראים לו סלע.
יש סיפור ידוע על אותו אחד ששאל לו החבר קערה ואחרי יומיים החזיר לו שניים. אמר לו שהקערה הולידה בבית שלו עוד קערה נוספת. אחרי קצת זמן שאל לו כסא החזיר לו כסא ועוד כסא קטן, ולאחר תקופה הוא שאל ממנו מנורה ואותה הוא כבר לא החזיר. אותו אחד בא לתבוע ממנו את המנורה אז הוא אמר לו: המנורה שלך נפטרה. אמר לו, תגיד לי אתה מה אתה מדבר מנורה יכולה למות? אומר לו כן. קערה יכולה ללדת וכסא יכול ללדת – את זה לקחת, ואת זה לא לקחת… זוהי בדיחה מוכרת, סיפור מפורסם שבא להמחיש את התפיסה של אנשים.
כשאנחנו מסתכלים על התורה הקדושה מה פרוש כשהיה סלע זה קטן כתוב והכית בצור, כשהוא קטן קוראים לו צור וכשהוא גדול קראו לו סלע, מישהו פעם ראה סלע שמשתנה הגודל שלו? אפילו בתנאי מזג אויר קיצוניים סלעים לא משתנים באופן שנראה בעין, זה נראה שצריך לומר שקטן וגדול זה לא בגודל הפיזי שלו בדווקא, קטן זה לפני שהוא יודע מה זה תורה וגדול זה אחרי שהוא יודע מה זה תורה. כשהוא היה קטן והוא לא יודע מה זה תורה הדרך איתו זה 'והכית'. כשאדם יודע מה זה תורה הדרך איתו זה 'ודברת'.
שהקב"ה יעזור שניקח מהפרשה הזאת את המסר הבודד הזה, ונזכור מהיום והלאה בכל רגע קשה חיזוק בדברי תורה, שנה עליו פרק אחד, להוסיף בלימוד התורה משהו אחד קטן ואז נזכה ל'הקדישני לעיני כל בני ישראל' בעזרת ה'.
חיזוק גדול לערך לימוד התורה הקדושה
חזק מאוד
מיוחד מאוד ומדהים! ממש עונג שבת!