הרב ישראל ליוש
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל"… (ויקרא כג מ)
שני משלים מצאנו במדרשי חז"ל על ארבעת המינים, האחד ממשיל אותם לאברי האדם, האתרוג דומה ללב, הלולב לעמוד השדרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים, ללמדך שעל האדם לשעבד את כל אבריו לקיום המצוות ולעבודת הבורא ית'.
המדרש השני ממשיל את ארבעת המינים לארבע סוגי אנשים בכלל ישראל. האתרוג שיש בו טעם וריח, משול לתלמידי חכמים שיש בהם תורה ומעשים טובים. הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח, כנגד מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים. ההדס שיש בו ריח ואין בו טעם, רומז למי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה, ואילו הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, הרי היא דומה למי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים.
ציווי התורה לאגדם וליטלם יחד, רומז על החובה להתאגד כולם באגודה אחת, כי אחד משלים את השני, וזה מגן על זה. אך יחד עם זאת, האתרוג המייצג את השלמים, בעלי התורה והמעשים הטובים, אינו נאגד יחד עם כל המינים, הוא רק ניטל איתם, ללמדך שעל השלמים להיזהר לבל יושפעו מהאחרים החסרים עדיין, אלא רק ישפיעו עליהם מתורתם וממעשיהם הטובים.
נראה כי מלבד העניינים הנפרדים הנלמדים משני המשלים, ניתן אף לחבר ולקשור בין שני המשלים:
האתרוג המסמל את השלמות, ואף נפסל ב'חסר', מייצג את השלמים, מי שיש בו תורה ומעשים טובים, ודומה ללב, כי מעלתו של הלב הוא בשלמותו ובטהרתו, כתפילתנו: "לעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם", וכמאמר הפסוק: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".
הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח, הוא כנגד מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים, וחז"ל אמרו שאין ערך לתורתו, כמאמרם (יבמות קט ב): "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו", וכן אמרו (עבודה זרה יז ב) "כל העוסק בתורה בלבד [בלא גמילות חסדים] דומה למי שאין לו אלו-ה".
אם כן, רמזו לו: אל תדמה בנפשך שלימוד התורה, שהוא מרכז חייך, הוא איתן וחזק כעמוד השדרה שבגופך, אלא הרי הוא מתמוטט וחלש ללא המעשים טובים, ועליך לחזקו ולהעמידו ע"י עשיית חסד ומעשים טובים.
ההדס אשר אין בו טעם ויש בו ריח, רומז למי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה. וע"י ההדס הדומה לעין, שהוא כלי המשמש לרעה את היצר הרע, שהרי 'העין רואה והלב חומד', רמזו לו שבהעדר 'תורה', חסר לו התבלין להינצל מהיצר הרע, כדאי' בגמ' (קידושין ל ב) "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", ועיניו – יצרו, בסכנה גדולה.
הערבה אין בה טעם ואין בה ריח, והיא משולה למי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. אם כן, הרי אינם שייכים כלל לחבריהם, שיש בהם לכל הפחות או תורה או מעשים טובים, ובזכות מה יהא חלקם עמהם?
יש לומר, שלמרות חסרונם, הם מבקשים להיות חלק מהשלמים, ולהתאגד יחד איתם, וזוהי זכותם! הביקוש… השאיפה… הרצון…!
אלא שפעמים, ההיצמדות של הרעים לטובים, אינה אלא מהשפה ולחוץ, כדי שיכלילו אותם יחד, ולא בשביל להידבק בדרכם וללמוד ממעשיהם. על כן, ימשילו אותם ל'שפתיים' המתארים את המדבר אחד בפה ואחד בלב, כביאור הגר"א עה"פ (משלי ד כד) "'ולזות שפתים הרחק ממך", להזהירם שיהיו פיהם וליבם שווים.
עוד יש לומר, שהשפתיים שעל ידם האדם מדבר, הם איבר שאיתם האדם לומד לעצמו ומלמד לאחרים, בשונה מהעיניים והאזניים העשויים לראיה ולשמיעה, שעיקרם ללמד לעצמו ואינו מלמד על ידם לאחרים. אם כן, האדם הריק שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים, עליו לחזק את שפתיו בתרי אנפין, ללמוד על ידם לעצמו, ועד שהוא ממלא את כריסו בתורה ובמעשים טובים, ע"י חברותו עם המלאים, עליו לנצור את שפתיו לבלתי ילמדו הם מריקנותו.
מרן ה'חזון איש' זי"ע בחר להפקיד את מסורת האתרוג שאינו מורכב, 'זן חזון איש' המפורסם, בידי תלמידו הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. "יש כאן גרעינים מהאתרוג עליו בירכתי בסוכות" – אמר החזו"א לרבי מיכל יהודה – "נטע אותם בחצר ביתך ותגדל מהם עץ שיוציא אתרוגים מהודרים"…
ולפליאתו: "הרי אין לי שום מושג כיצד מטפלים בעץ אתרוגים, שכידוע דורש הרבה ידע ובקיאות!", ענה לו ה'חזון איש' ברוגע ובבטחה: "מיט איין ווינטעל'ע – במשב רוח אחד ששולח הקב"ה, העץ גדל ומוציא פירות נפלאים"…
ואכן מסירותה של הרבנית לעץ האתרוגים, יחד עם התעניינותו ואזהרותיו החוזרות ונשנות של ה'חזון איש' להשקות את העץ בהרבה מים, נשאו פרי, ולאחר שלוש שנות ערלה ושנה אחת של רבעי, זכו רבי מיכל יהודה ורעייתו, שה'חזון איש' בכבודו ובעצמו בא לחצר ביתם לחזות בפירות גידוליו. הוא השתטח תחת העץ ולאחר דקות ארוכות של חיפוש, יצא כשפניו צוהלות וידיו אוחזות באתרוג נאה ומהודר…
בעל הלב הטהור, המושלם בתורה ובמידות טובות, אתרוג נאה ומהודר, נבחר ע"י ה'חזון איש' להעביר את מסורת טהרת האתרוגים. ולא רק את מסורת פרי האתרוג העביר רבי מיכל יהודה לציבור בני התורה, גם את נמשל האתרוג – טהרת הלב ושלמות המידות הטובות, למדו ממנו תלמידיו והמסתופפים בצלו…
מחיר זעום במיוחד היה גובה רבי מיכל יהודה עבור האתרוגים, כרבע ממחיר השוק, וגם על סכום זה לא דקדק ולא התעקש…
היה זה כאשר בערב חג הסוכות, ביקש אדם לקנות אתרוג. רבי מיכל יהודה אמר לו שלא נותר בידו כי אם אתרוג אחד שהוא 'חסר'. הלה הוציא מכיסו זכוכית מגדלת, ולאחר עיון רב קבע שעדיין נותרה קליפתו החיצונית של האתרוג על גבי הנקב, ומעתה לאו 'חסר' הוא, ואדרבה כשר ומהודר לברכה, והוא מעונין לקנות את האתרוג…
רבי מיכל יהודה נקב בסכום פעוט, כמחירו של אתרוג 'חסר', והסביר: "כיון שכבר הסכמתי לתת לך את האתרוג במחיר של 'חסר', אינני חוזר בי…"
כך היה גם כאשר אדם קטף אתרוג קודם זמנו, ובעקבות כך שקל רק כשיעור הקטן ולא כשיעור 'חזון איש'. אף שמתחילה הזהיר אותו רבי מיכל יהודה, שהאתרוג שהוא מבקש לקטוף אין בו שיעור 'חזון איש', מכל מקום סירב רבי מיכל יהודה לקבל תשלום עבור אתרוג זה, וכל שכנועיו של הקונה, שהרי אילו היה נשאר האתרוג על העץ היה מגיע לשיעור 'חזון איש' עד סוכות, לא הועילו. רבי מיכל יהודה התעקש: "כיון שעתה אינו שיעור 'חזון איש' איני גובה עליו תשלום"…
הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל רגיל היה לברך מידי שנה על אתרוג שנשלח אליו ממרוקו. שנה אחת לא הספיק האתרוג להגיע אליו לפני חג הסוכות, ובלית ברירה, בערב חג הסוכות ממש, סר לביתו של רבי מיכל יהודה וביקש לקנות אתרוג…
כל האתרוגים המהודרים כבר נרכשו, אך רבי מיכל יהודה לא ישיב פני אדם כה מכובד ריקם, הוא הגיש לרבי רפאל ברוך שני אתרוגים מהודרים שהוציא מחדרו, ואמר לו: "הנה שני אתרוגים נאים, בחר לך אחד מהם"…
מסתבר, שאתרוגים אלו היו של רבי מיכל יהודה ושל בנו רבי משה דוד, שנבחרו בקפידה ובעיון, מתוך מאות האתרוגים שגדלו בחצירו…
גם כאשר הזקין רבי מיכל יהודה ונחלש, ובעקבות כך העתיק את מקום תפילותיו בימים נוראים ל'אהבת חסד', שהגישה לשם ללא מדרגות, מכל מקום, בחול המועד סוכות התפלל בכולל פוניבז', למרות המרחק מביתו, ורגליו החלשות…
נכדו, שדאג לשלומו ולבריאותו, שאל אותו מדוע אינו מתפלל גם בחוה"מ סוכות ב'אהבת חסד'? בתחילה סירב רבי מיכל יהודה לענות לו, אך לאחר הפצרות חוזרות ונשנות גילה את הסוד: "בכולל פוניבז' מתפלל תלמיד חכם פלוני, והוא רגיל לנענע את לולבי בכל יום אחר הלל, אם לא אתפלל שם, הוא ודאי יצטער מאוד, איך אעשה כן….?!"
רק לאחר שהנכד העלה בבירוריו שלרגל זקנותו, אותו תלמיד חכם ממעט לצאת מביתו, ואינו מתעתד להתפלל בכולל פוניבז', נאות רבי מיכל יהודה להתפלל ב'אהבת חסד' גם בסוכות.
כיוצא בזה, רבי מיכל יהודה טרח להתקשר למגדל אתרוגים ולבקש את סליחתו, לאחר שהלה התפלל איתו ביו"ט ראשון, וחשש שנפגע מכך שלא הביא לבית הכנסת את האתרוג שקיבל ממנו…
"האמן לי" – התנצל רבי מיכל יהודה – "בבוקר לפני התפילה כשבירכתי על האתרוג, נענעתי גם בשלך, אלא שלתפילה אני מביא אתרוג שגדל בחצירי, כי אנשים רבים מבקשים לנענע בו אחר התפילה"…
ורק לאחר שהוא הבהיר לו שכלל לא שם לב באיזה אתרוג נענע, וכי לא היתה לו שום עגמת נפש, נחה דעתו של רבי מיכל יהודה…