לי ולידידי, יש קביעות ללימוד בחברותא מדי ערב. במוצאי שבת פרשת וירא, התקשרתי לחברותא שלי אחרי השיעור בדף היומי, והזמנתי אותו לבוא ללמוד אתי, כדרכנו. השעה כבר היתה עשר בלילה, והוא ענה לי: "אני עייף, ורוצה ללכת לישון". באותו ערב התבטלה הקביעות שלנו, וזה היה לי חבל מאוד.
למחרת מספר לי ידידי, מה באמת הוא רצה לעשות אתמול. במוצאי שבת לא היה לו כוח בשביל ללמוד, אבל בשביל עניינים אחרים כן היה לו כוח. הוא סופר סת"ם, ורצה באותו זמן לכתוב מזוזה.
הוא ישב וכתב מזוזה שלמה, וכשהוא מלא בסיפוק על ההספק, הוא עובר על הכתוב ומגלה טעות חמורה: במקום לכתוב "ושננתם", הוא כתב "ושנתתם".
ההלכה היא שכאשר יש טעות, יש למחוק את הטעות ואת כל מה שנכתב אחריה, ולכתוב שוב מאותו המקום, כיון שהכתיבה חייבת להיות לפי הסדר. יוצא שחלק גדול מהזמן שהשקיע בכתיבת המזוזה הלך לריק, כיוון שעליו לשבת ולכתוב שוב מהטעות ואילך.
"אתה רואה כמה הקב"ה אוהב אותי?" התלהב חברי סופר הסת"ם, "אני שיניתי מנוהגי הקבוע ללמוד אתך בחברותא, ואמרתי לך שברצוני לישון – שלח לי ה' סימן משמים, שה'ושיננתם' השתנתה והתחלפה ב'ושנתתם', מלשון שינה".
נראה שדווקא חוסר ההצלחה בכתיבת המזוזה, היא-היא ההצלחה הגדולה, לקבל הארה כל כך נפלאה על חשיבות שעה של לימוד תורה.
(השגחה פרטית)