מעשה היה במשפחה שנסעה לטבריה, זוג הורים ושתי בנותיהם. הם עצרו ליד ציונו של רבי מאיר בעל הנס, ובעוד האב הלך להתפלל תפילת מנחה, האם ושתי בנותיה ירדו לים. הבנות נכנסות למים כשלפתע האם רואה שהבת הגדולה נסחפת פנימה והיא נמצאת במצוקה. האמא מבחינה שהראש של הבת עולה ויורד מעלה ומטה, ומכיוון שהיא עצמה לא ידעה לשחות, היא יצאה מן המים בבהילות, עלתה לכיוון הכביש והחלה לזעוק ולצרוח, מנסה לעצור מכוניות כדי לקבל עזרה.
עוברות שתיים ושלוש דקות, כשכל רגע הוא נצח, ולפתע עצרה מכונית מהודרת, ממנה יצא גבר שאינו נראה שומר תורה ומצוות. הוא מיד שאל מה קרה, והאם ענתה שהבת שלה נסחפה בתוך המים וזו ממש סכנת נפשות. השיל האיש את מעילו, בעוד אשתו צועקת לעברו 'אל תשכח שאתה לאחר התקף לב, אל תעשה שטויות!' – הוא רץ לתוך המים, ותוך כמה שניות חזר עם הבת.
האמא נשמה לרווחה, אבל לאחר כמה שניות צעקה: 'זו הילדה הקטנה, זו לא הילדה הגדולה שנסחפה'. כנראה הילדה הקטנה ניסתה להציל את אחותה וגם היא לא ידעה לשחות, ונמצא שהגדולה עדיין במעמקי הים. האיש מיהר ושאל את האחות הקטנה היכן אחותה הגדולה, והיא הצביעה על המיקום המדויק, הוא מיד נכנס שוב פנימה, ולאחר כמה דקות חזר עם הילדה השניה.
אבל מרוב הלחץ הוא לא שם לב שבזמן שהוא משך אותה הראש שלה היה בתוך המים. כל האנשים סביבו צעקו לו שיוציא את הראש שלה מן המים, אך עד שהוא התקרב לחוף ושמע זה היה מאוחר. הוא הגיע איתה לחוף כשהיא כבר היתה ללא הכרה וללא נשימה. אנשי הצלה שהגיעו ניסו להחיותה וכמעט שהרימו ידיים, ואמרו שלא הגיע חמצן במשך דקות ספורות למוח, וכנראה שנגרם שם נזק בלתי הפיך, ולא נראה שיש סיכוי שהיא תשרוד, וכך הבהילו אותה לבית החולים הסמוך. הצוות הרפואי המומחה שבדק את הבת עמדו ואמרו פה אחד, אין סיכוי שהילדה הזו תחיה, בזמן שכל המשפחה ממשיכים להתפלל בדמעות שליש.
לפתע, בתוך חצי שעה מהמקרה, כאשר הרופא שב ובדק את הילדה, הוא אמר שהרגיש משהו משונה, דבר שלא אמור לקרות – התחיל להגיע זרם למוח והוא לא מבין כיצד. במשך הדקות הבאות הוא רואה שהמח התחיל לפעול, ולאחר שעה בלבד מהרגע שהם הגיעו לבית החולים – הילדה התעוררה! וכך בתוך יומיים של התאוששות הילדה יצאה בריאה ושלמה מבית החולים, וכל הרופאים אמרו פה אחד, שהיא נס מהלך מעל לטבע לכל דבר וענין, והוסיפו ואמרו שהם עשרות שנים בבית החולים, ומעולם לא ראו מקרה כזה, ילדה שכבר הכריזו עליה כמתה, לפתע נושמת והולכת בריאה ושלמה כאחד האדם.
המשפחה חזרה בשעה טובה לביתם, מאושרים ושמחים ומשתוקקים לעשות סעודת הודיה מיוחדת, הם הזמינו את המשפחה וחברים, וכמובן שצריכים להזמין גם את המציל, שהוא היה החלק הארי בכל הסיפור. הם ביררו אחריו ומצאו את כתובת מגוריו, הזמינו אותו אחר כבוד והוא הגיע בשמחה.
במהלך המסיבה הוא ביקש את רשות הדיבור והתחיל לספר, שהוא ואשתו נסעו לנופש, כמה שבועות לאחר שהוא חטף התקף לב קשה מאוד, ולכן היה צריך מעט מנוחה. תוך כדי הנסיעה הוא שם לב מרחוק שישנה אישה מיואשת לחלוטין, ולפי הסימנים נראה לו שהיא פשוט קורסת. אשתו אמרה לו מנגד, שלא כדאי שנתעכב, עכשיו זה הזמן שלנו לדאוג לעצמנו. אבל הוא אמר לאשתו, איני יכול להשאיר כך אישה שנראית על סף התמוטטות, והוא אכן החליט לעצור.
הוא המשיך בדבריו ואמר: דעו לכם, שבעברי הייתי שחיין אולימפי מהשורה הראשונה, שוחה וחוצה נהרות שלמים, אלא שעברו שנים רבות והפסקתי בעיסוקי במקצוע השחיה, וכמובן שמאז הכושר ירד, אבל לאחר שחטפתי את ההתקף, כחלק מההחלמה רציתי לחזור לעצמי, והחלטתי לחזור לכושר דרך השחיה, אשתי קצת חששה אבל החלטתי שכך יהיה, והתחלתי לשחות בהנאה וחזרתי לכושר. דעו לכם רבותי, שאם לא הייתי מתחיל לחזור לכושר, לא הייתי מצליח לשחות טוב, וכך לאחר כמה שבועות שאני שוחה, חזרתי קרוב למה שהייתי בעבר, כשאני מסוגל להיכנס ובתוך כמה שניות לצלול למרחקים, וכך נכנסתי למעמקי המים ותוך פחות מדקה מצאתי את הילדה, הגעתי אליה והבאתי אותה.
אלא שכידוע לכם, מחוסר תשומת לב משכתי אותה כשהראש שלה עודנו בתוך המים, וכולם צעקו לעברי אבל לא שמעתי אותם ברגעים הראשונים, ורק לאחר שהתקרבתי לעבר החוף, שמעתי אותם צועקים והוצאתי את הראש מהמים, אבל הבנתי שזה מאוחר, כי זמן רב היא לא נשמה, וראיתי שמנסים לעשות החייאה וזה לא עזר.
חזרתי לאשתי אבל להיכן שהגענו לא היתה לי מנוחה, הרגשתי שפשוט הרגתי את הילדה הזאת. אשתי מנגד ניסתה לעודד אותי ואמרה שבעצם הייתי בסיכון ועשיתי ככל שביכולתי, אבל לא היתה לי מנוחת הנפש, הרגשתי שגרמתי לעוון ולהריגת אדם מסכן, ולא יכולתי להשלים עם הדבר.
אמרתי לאשתי שאני רוצה ללכת לכמה דקות לבדי בחוץ, ומה עשיתי? חזרתי לאותו מקום, ומצאתי בסמוך גבעה קטנה ליד הכינרת, המקום היה שומם והייתי ממש לבדי, ושם פניתי לקב"ה ואמרתי לו: ריבונו של עולם, אני גדלתי בקיבוץ ומעולם לא התפללתי אליך ולא דיברתי איתך, זו הפעם הראשונה שאני פונה אליך ומדבר איתך, אני מבקש ממך – תחייה את הילדה הזו, שלא יחשב לי חס ושלום שהרגתי את הילדה, אני מבקש שתחשיב לי את התפילה הזאת כאילו התפללתי לא רק פעם אחת, אלא כאילו התפללתי כל ימי חיי ותציל את חייה. וכך התחננתי שוב ושוב וביקשתי, ולבסוף עזבתי את המקום כשאני רגוע יותר וחזרתי לאשתי.
כשחזרתי התקשרתי לבית החולים ושמעתי שהילדה התעוררה. הרגשתי שהקב"ה קיבל את תפילתי, ברוך שומע תפילת כל פה.
כח התפילה הוא עצום. כשמתחננים ומדברים עם הקב"ה, זה יכול לבקוע את כל השערים, והתפילה מתקבלת ומשנה את האדם ואת הגזירות.
(הרב אברהם עטיה, פניני בית לוי)