"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז)
בוקר אחד לאחר התפילה, התרחש אירוע שיש בו כדי ללמד על המדרגות הנשגבות בענווה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, על שקיעותו הנוראה בתורה ועל מנוחת הנפש שלו. באותו יום לא חש רבינו בטוב. הוא יצא מביתו בדרכו לתפילת שחרית, עטוף בצעיף למרות השמש הקופחת בעיצומו של חודש תמוז.
חיוורונו וחולשתו ניכרו היטב על פניו, אך אלו לא הפריעו לסדריו הקבועים. זמן ההליכה לתפילת שחרית – מוקדש היה לשאלות שונות בהלכה. לאחר התפילה התרחש הדבר: הגאון רבי דוד מורגנשטרן שליט"א, תלמיד רבינו, עמד בסמוך לו בזמן חליצת התפילין וניצל את הזמן כדי לשאול שאלות בהלכה. בעיצומה של השאלה השלישית, מיהר רבינו לסיים את חליצת תפיליו, קרס תחתיו והתעלף. בקושי הצליחו הנוכחים לתפסו ברגע האחרון ומנעוהו מליפול ארצה. בהלה רבה שררה בבית המדרש. החלה התרוצצות רבתי, חלק הביאו מים קרים ולא ידעו אם לשפוך עליו או לא, מישהו אחר הזעיק אמבולנס.
מיד כשהתעורר רבינו מעלפונו, פקח עיניו, פנה אל רבי דוד מורגנשטרן ואמר לו: "נו!", כמבקש שימשיך בשאלותיו. רבי דוד מורגנשטרן היה המום מן ההתרחשות, ולא הצליח לפצות את פיו. ראה רבינו שאין בידו שום שאלות נוספות, קם ממקומו ורצה ללכת לביתו. אמרו לו הנוכחים כי הזמינו רופא שיבוא לבדוק את מצבו. רבינו נשאר והמתין זמן מה. הגיע הרופא והחל במלאכתו. דקות ארוכות עסק בבדיקותיו, אך לא הבחין בממצא רפואי מחשיד.
יללת צופרי האמבולנס 'הזמינה' אנשים רבים שסקרנותם התעוררה. ילדי תלמודי התורה הסמוכים מרחק שתי בניינים מבית מדרשו של רבינו, שהיו עוד לפני תחילת לימודיהם, התקהלו אף הם לצפות בנעשה, כדרכם של ילדים. המולה גדולה שררה, אך לרבינו היא לא נגעה במאומה. הוא אמר לרופא שברצונו ללכת אל ביתו, ומיד קם ויצא. הרעש שהתעורר כמו חלף לידו מבלי שיהא קשור אליו, כאילו לא קרה זה עתה דבר.
ההתרחשות ארעה ביום רביעי. אותו יום חלף מבלי שיברר מאומה אודות מה שקרה. גם ימי חמישי ושישי עברו. רק בשבת, בעיצומה של הסעודה השלישית, כאשר שוחח מעט עם נכדו, שהסב עמו לסעודה, פתח ושאל אותו: "לשם מה התקהלו ילדים רבים ואנשים למרגלות בית המדרש באחד מימי השבוע?" "הלא סבא התעלף, הגיע אמבולנס, היה רופא…" הזכיר הנכד. "אה, יא, ריכטיג" ("נכון"), נזכר רבינו.
אודות התרחשות זו וכל מרכיביה, אפשר להמליץ את דברי התנא: 'הפך בה והפך בה'- ככל שמתבוננים במהלך הדברים אפשר ללמוד ממנו יסודות וכללים בחיים.
"אני למדתי מכאן שלושה דברים: מנוחת הנפש, שקיעות בלימוד התורה וענווה", אומר הגר"י דרזי שליט"א, שהיה עד ראיה לכל מהלך הדברים.
"שנייה אחת בלבד לאחר שהתעורר מעלפונו כבר הספיק לחזור לעצמו, לא חשב לרגע מה קרה, אלא הפטיר כלפי רבי דוד מורגנשטרן: "נו"! כמבקש שישאל את שאר השאלות שיש לו לשאול". רק לאחר שלושה ימים, באמצע סעודת השבת, כשהיה עליו לשוחח עם נכדו המסב ואוכל עמו, פינה לראשונה את מחשבתו ושאל על ההתרחשות שקרתה לפני שלושה ימים. כה שקוע היה בעיונו, עד שלא מצא פנאי לחשוב על כך".
אפשר להתבונן ולהתפעל ממנוחת הנפש המופלגת שהתגלתה במעשה זה. בעוד בקרב כל הסובבים שררו מהומה ובלבול, הוא שמר על שלווה, כביכול לא קרה מאומה. והלא דרכו של כל אדם שקורס תחתיו ומתעלף, שהוא דואג וחרד למצבו, לוקח לו זמן מסוים עד שהוא מתאושש וחוזר לעצמו. אצל רבינו זה לקח פחות משנייה.
אולם הלימוד הגדול מכולם, הוא מידת הענווה המופלאה שהתגלתה כאן. צא וחשוב מה עושה במצב כזה בן אדם שיש בו אפילו גאווה מועטה: הוא שוכב, הרופא מפשיל את כותנתו ובודק את ליבו, סביבו עומדים אנשים מבוהלים החרדים למצבו. כולם ראו אותו במצב שאינו נעים. כל אחד שיש בו מעט גאווה מרגיש מתוסכל ואי נעימות מכל מה שהיה. יחשוב כל אחד לעצמו כיצד היה מרגיש כשאמבולנס עומד ומצפה לו, וסביבו מתקהלים ילדים ואנשים. בדרך כלל מציפה את האדם הרגשה של בושה.
כל זה נובע מגאווה ומהרגשת העצמיות, אולם על פניו של רבינו לא פשטה שום הבעת אי נעימות, שום תסכול לא פשה בלבו. אמנם לפני רגע ראוהו כל תלמידיו במצב בלתי נעים לכאורה, אך הוא יצא מבית המדרש וחזר לבית כמו לא קרה דבר. חזר לסוגייתו ולמד באותה התמדה ועמל כפי שהתרגל עוד מימי נעוריו, מבלי להשאיר מקום במחשבתו לכל אלו. יתר על כן, כל מי שהכיר את רבינו מקרוב, ידע על גודל אצילותו וביישנותו, עד שמעולם לא ראהו אדם שותה כוס מים בפניו, פרט לאנשים הקרובים אליו ביותר שעמם הוא מרגיש כבני משפחה. כל הופעתו והנהגתו מלוות באצילות מלכותית. באדם שטבועה בו מידת ביישנות כזו, הרגשת אי הנעימות גדולה פי כמה וכמה. אין זאת אלא ענווה בשיא מדרגתה.
בכל פעם שהנני רוצה להתחזק בעצמי או לחזק אנשים אחרים בעניין ענווה ומנוחת הנפש, אני שם התרחשות זו מול עיני, הופך בה, מתבונן בה ושואב ממנה מלא חופניים התעוררות.
(מתוך גדולה שמושה)