פעמיים בשנה היתה שמחתו של הרה"ק ה'אהבת ישראל' זיע"א עולה על גדותיה ממש, באופן שאי אפשר להסבירו – בשושן פורים ובל"ג בעומר.
אמנם כל ימיו היה שרוי בשמחה, והעיד על עצמו כי מוזיקה מעולם לא שימחה אותו, והלויה מעולם לא העציבה אותו, שכן אינו שמח מחמת תזמורת, אלא משום שיהודי צריך להיות בשמחה, שנאמר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב). כמאמר בעל ה"חובות הלבבות", שיהודי צריך שתהא צהלתו בפניו. גם לויה לא העציבה אותו, כמו המשך המימרא שם, שצריך שיהיה אבלו בלבו.
עם כל זאת, בשני הימים הללו יצא ה'אהבת ישראל' מגדרו מרוב שמחה.
הגה"צ הרב משטראסבורג זצ"ל סיפר, כי פעם שאל זקנו, הפתחא זוטא, את ה'אהבת ישראל': "מהי חשיבותם של שני הימים הללו יותר מכל הימים?"
תשובתו של ה"אהבת ישראל" היתה תשובה נוראה, וכך אמר: "לשמוח בשעה שאצלי יש שמחה, אין זו מעלה. הרי טוב לי, ולכן אני שמח. המעלה הגדולה היא כאשר שמחים בשמחת הזולת!
ל"ג בעומר הוא תאריך שחל בכל העולם, אך עיקר השמחה ביום הזה היא בארץ ישראל, במירון. שם רוקדים בני ישראל במערת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
בפורים חייב כל אחד במשתה ובשמחה, ועליו לשמח את עצמו, אבל שושן פורים הוא יום חגם של בני ירושלים עיר הקודש. אין זו חכמה לשמוח כאשר אצלי פורים. הרי זו מצוות היום וחובתו. החכמה היא לשמוח בכך שיש עוד אנשים מישראל אשר שמחים היום כמצוות היום.
"בשני הימים הללו הנני שמח עם אחי ורעי. שמחתי עולה על גדותיה עם אחינו בני ישראל שבארץ ישראל, בשעה שהם שמחים בפורים שלהם, וכשהם שמחים במירון".
זוהי הרגשה של האי צדיק יסוד עולם! זוהי השמחה שלו!
כבודם של ישראל