שלום! אני 'ישיבה-בחור' שלומד בישיבה-גדולה בברכפלד – מודיעין עילית. רציתי לשתף אתכם בסיפור שקרה לי ביום שני, כ' אדר א'.
יצאתי בלילה לכיוון מכונת חטיפים שממוקמת מחוץ לישיבה. לידי, מול מכונת הפחיות, עמדו שני צעירים שלא היו נראים כל כך דתיים… תוך כדי שאני קונה חטיף, שמעתי את אחד מהם אומר לחברו: "אתה יודע? איבדתי את כרטיס האשראי שלי בתוך המכונה!"
ואז כשהוא ראה את החבר שלו מוציא כרטיס אשראי על מנת לשלם, שמעתי אותו אומר: "וואו, גם הכרטיס שלי שנאבד אתמול היה בצבע ירוק, וגם שם היה בין הספרות רצף של ארבעה אפסים!"
*
הם סיימו לקנות פחית, ונכנסו לרכב שחנה בסמוך. או-אז אני מבחין שגם הצעיר הזה שכח את כרטיס האשראי שלו במכונה… הוצאתי את הכרטיס ורצתי לכיוון הרכב. נפנפתי מולם באשראי, אך הצעיר שישב במושב הסמוך לנהג סימן לי בידו כאומר "עוד מעט".
לא ממש הבנתי את הרעיון של עוד מעט. מה, אני אמור לחכות?! הוא לא רוצה את הכרטים שלו? הוא לא שם לב שאין לו את זה? אבל חיכיתי שם במשך רבע שעה. הם לא חזרו. לא ידעתי מה לעשות עם כרטיס האשראי.
חבר שפגש אותי טען: "בטח האשראי לא שלהם… (על פניו הם היו נראים לי כאלו) לא צריך להחזיר להם אותו". אמרתי לעצמי: בכל מקרה פיספסתי תפילת ערבית בישיבה ואני צריך ללכת לבית הכנסת הסמוך ברחוב רבי עקיבא, אז בינתיים אקפוץ לחדר שלי, אכתוב פתק השבת-אבידה ובדרך לבית הכנסת אתלה אותו על המכונה.
מיד לאחר התפילה כשיצאתי מבית הכנסת צלצל הטלפון. עניתי, והאיש שמעבר לקו שואל: "מצאת כרטיס אשראי?" אישרתי ואמרתי לו שאני ממש ליד – תיכף מביא לו את הכרטיס. כשזיהיתי שמדובר באחד מאותם שני בחורים שהיו כאן מקודם, וכשהוא נתן לי סימן הבנתי שמדובר באדם שאיבד את הכרטיס והוא אחד מאלו שנסעו מקודם ברכב.
השבתי לו את האבידה ושמחתי שהייתה לי המצווה הזו שבאה לי בהסח הדעת. כאשר הכרטיס היה כבר בידיים של המאבד הוא הסביר לי: "כאשר נפנפת מקודם לכיוון שלנו, חשבתי שאתה מבקש טרמפ…" מסתבר שמדובר בשני אחים. כאשר ביקשתי, כביכול, טרמפ, האח שישב ליד הנהג צינן אותו ואמר לו להמשיך לנסוע… וכעת ראו שניהם שבסך-הכל ביקשתי להטיב איתם. "טוב שיש אנשים כמוך בעולם!… עשית לי את היום!" מרוב התלהבות העניק לי חיבוק. והלך לדרכו.
*
למחרת עברתי שוב ליד המקום עם חבר… כיוון שראיתי את המכונה נזכרתי במה שקרה אמש וסיפרתי זאת לחבר. והוא הגיב: מה אתה אומר?! הם סיפרו שנאבד להם אשראי יום קודם לכן? תקשיב טוב: בדיוק ביום ראשון הגיע גיסי לישיבה לבקר אותי. עמדנו ודיברנו ליד מכונת הפחיות, שם מצאתי כרטיס אשראי… חשבתי שזה של בחור מהישיבה. לקחתי את זה איתי וחיפשתי בכל הישיבה למי נאבד אשראי אבל לא מצאתי אף אחד. כמעט כבר החלטתי להתייאש ולזרוק את הכרטיס (כדי שלא יוכלו לעשות בו שימוש) ועכשיו אתה מספר לי שאתה יודע מי המאבד!
ביקשתי ממנו שיראה לי את הכרטיס – ומה אני רואה? כרטיס בצבע ירוק עם רצף של ארבעה אפסים – בדיוק כמו שהצעיר תיאר באוזני אחיו את הכרטיס שאבד לו במקום. מכיוון שהיה לי את מספר הפלאפון של הבחור שאיבד את האשראי ביום שני, התקשרתי אליו מיידית וסיפרתי לו שמצאו גם את הכרטיס של אח שלו – והוא מוזמן לבוא ולקחת אותו.
הוא התרגש מאוד. בקושי יכול היה לדבר. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאל.
עזוב! עניתי לו. אני בסך-הכל עשיתי את מה שמוטל עלי לעשות.
"שתבין, אחי!" הוא פירט. "אתה מרגיש שרק החזרת כרטיס אשראי למישהו שאיבד אותו. אבל אתה לא קולט שעשית הרבה מעבר לזה. אתה עשית קידוש-השם גדול. לא חשבתי שעוד יש כאן במקום הזה אנשים כאלו, עוררת בי השראה לדברים טובים!".
רק אז חשף את הפרט המצמרר הבא: הוא גדל בעיר הזו, מודיעין-עילית. לפני שבע שנים פנה עורף השם ישמור ויציל, ובזכות הסיפור הזה נפתח בליבו הפתח לחזור לכור מחצבתו במהרה!
(איש לרעהו)