בפרשתנו פרשת במדבר מצינו פעם נוספת כיצד השאיפות הפנימיות והטהורות זיכו את השואף במתנת שמים של דרגה והתעלות.
התורה מספרת כיצד חנו בני ישראל במדבר: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (ב, ב). חז"ל מתארים במדרש (תנחומא אות טו) כיצד זכו ישראל לדגלים:
"כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכים, שנאמר: 'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן', והיו כולם עשויים דגלים דגלים, לכך נאמר 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, היו מתאוים לדגלים; אמרו: 'ולואי אנו נעשים דגלים כמותם!', לכך נאמר 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה' – 'בית היין' זה סיני, שבו ניתנה תורה שנמשלה ביין… 'ודגלו עלי אהבה' – אמרו ולואי הוא מדגיל עלי אהבה… אמר להם הקדוש ברוך הוא: נתאויתם לדגלים, חייכם שאני עושה שאלתכם; מיד הודיע הקדוש ברוך הוא את אהבתו לישראל, ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".
כלל ישראל חזו ברבבות מלאכי השרת מקיימים את מלאכת הקודש בסדר מופתי ובכבוד הדדי, והשתוקקו גם הם לזכות לדרגה מופלאה זו של עשיית רצונו יתברך באהבה ואחווה, שלום ורעות, שאותם מסמלים הדגלים. וכשאדם שואף ומשתוקק, הקדוש ברוך הוא נותן לו, ואכן כלל ישראל זכו לסמל אהבה מהבורא יתברך בזכות ההשתוקקות הזאת!
יש לדעת, כי שאיפה והשתוקקות אמיתית לרוחניות, מובילות למעלה נוספת ומיוחדת – זריזות לתורה ולמצוות.
סיפר לי ידידי הגאון רבי זונדל שטרן שליט"א, רב קהילת 'פרושים' בשכונת רמת שלמה בירושלים, כי פעם ביקר אצל הגאון הצדיק רבי יוסף סלנט זצ"ל, בעל ה'באר יוסף', ושמע את רבי יוסף אומר לבנו הגאון רבי משה זצ"ל באקראי, כי היות ויצא כעת כרך חדש ומהודר של צל"ח, יש לו חשק להתחיל ללמוד את מסכת ברכות מן ההתחלה. בהטעימו, כי הגם שלמד כבר מסכת ברכות כמה פעמים בעבר, אך כעת הוא קיבל חשק מחודש לעבור שוב על המסכת יחד עם חידושי הצל"ח במהדורתו החדשה.
רבי יוסף אמר זאת לבנו ממש כאדם ששח לרעהו דבר מה, ולא בלשון ציווי או בקשה. אולם לאחר כמה ימים סר רבי משה לבית אביו, ובכניסתו לבית נזכר במה שאמר לו אביו בביקורו הקודם. הוא פנה לאביו ואמר כמתנצל: "אוי, רציתי לקנות את הצל"ח החדש, אך שכחתי". חייך רבי יוסף ואמר לו: "אני כבר אוחז בדף י'. מיד למחרת הלכתי וקניתי את הספר"…
גם בקיום המצוות נודעת חשיבות רבה לענין השאיפות. מי ששואף כל העת לקיים את רצון אביו שבשמים, אזי בעת שתזדמן לפניו מצוה – יקיים אותה בזריזות מופלגת וללא שהיות, ויחפש כל הזדמנות כדי לעשותן.
כשעברתי להתגורר בירושלים למדתי בכולל שעל ידי ישיבת 'תורה אור', בצילו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, שהיה אדם גדול מאוד, גאון צדיק וקדוש. מצוות השם היו משוש חייו ממש, ותמיד הידר לקיימן בזריזות מופלאה ובחדוות לב.
בשעתו סיפר לי אחד מבחירי הלומדים בכולל, ידידי הגאון רבי ישראל גואלמן שליט"א, כיום רב קהילת 'שערי תבונה' בשכונת רמות א' בירושלים, כי לפעמים היה עומד בפרוזדור של הכולל ומשוחח עם הרב שיינברג בסוגיא או בהלכה, כשלפתע הוא היה מאיץ בו "הבה ניכנס לבית המדרש ונשב לרגע". הוא נכנס לבית המדרש והתיישב מבלי להבין מה הרב שיינברג רוצה ממנו.
אך אחר כמה שניות הבין כי הרב שיינברג הבחין בזוית עינו בדמותו ההדורה של המשגיח הגאון הצדיק רבי זיידל אפשטיין זצ"ל, שעומד לעבור במקום, וכוונתו היתה שיספיקו לשבת לפני שהמשגיח יבוא, כך יוכלו לקום בפניו, ולקיים את המצוה של 'והדרת פני זקן'.
הרב גואלמן אמר לי אז בנימה אישית: "יש ללמוד מראש הישיבה כיצד לנצל כל הזדמנות לעשיית רצון השם יתברך ולקיום המצוות".
אני נזכר בעוד מעשה דומה על זריזותם של הצדיקים:
בשנת תשמ"א עסקתי באיזו מצוה חשובה של הכנסת כלה, בת תלמיד-חכם. בזמנו למדתי בכולל 'אוהל יעקב' בבני-ברק ובספסל הסמוך אלי ישב ידידי הגאון הצדיק רבי יצחק קולדצקי שליט"א, חתנו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שהיה אז אברך צעיר לאחר נישואיו.
כשניגשתי לרבי יצחק וביקשתי ממנו לסייע למטרת המצוה שעסקתי בה, הוא אמר לי כי היות ובימים אלו הוא סועד על שולחנו של חותנו רבי חיים, הוא ינסה לדבר איתו בנוגע למצוה זו. כי ידוע לו על פעמים רבות שאנשים נותנים לרבי חיים כספי צדקה כדי למסור לנזקקים, ואולי גם כעת נמצאים אצלו כספי צדקה שיוכל למוסרם עבורי.
למחרת, קודם השעה תשע בבוקר, רבי יצחק היה בביתו ברחוב ברסלב בבני-ברק, ולפתע הוא שומע נקישות בדלת. כשניגש לפתוח הוא נרעש לראות בפתח את חותנו רבי חיים בכבודו ובעצמו. רבי חיים טיפס עד לקומה השלישית בה התגורר, כדי למסור לי סכום כסף נכבד שהיה ברשותו. היה זה בתקופה שההליכה היתה קשה עליו עקב מיחוש ברגליו, ואף על פי כן לא חסך מאמץ וטרחה כדי לבוא לביתו.
מאוחר יותר התברר לי כי רבי יצחק דיבר עם חותנו לאחר תפילת ותיקין באותו בוקר, ושעה קלה לאחר מכן כבר עלה רבי חיים להביא לו את הכסף…
ביקשתי מרבי יצחק שישאל את חותנו מדוע הוא לא חיכה עד הצהריים, למסור לו את הכסף – הרי הוא ידע כי הוא אמור בצהרים לסעוד על שולחנו ומה היה דחוף לו לעלות עוד באותו בוקר עד לביתו?
"אינני מבין את השאלה", השיב רבי חיים בתמיהה. "אם באה מצוה לידך, אסור להחמיץ אותה… התדע כמה מצוות עוד יכולות לבוא לידי עד הצהרים?"…
סיפור זה עשה עלינו רושם כביר בשעתו, ולימד אותנו מושגים של זריזות.
מוסר ההשכל מסיפור זה הוא נפלא. אם יש מצוה – לא משתהים אלא מיד הולכים ומקיימים. זוהי אהבה מיוחדת למצוות, ושאיפה אמיתית לקיים את רצון השם בשלימות. שאיפה אמיתית, כשהיא באה לידי מעשה – איננה משתהה אפילו רגע אחד! כך גדלים רבי חיים!
מעשה זה מזכיר לי סיפור נפלא נוסף:
לפני כמה שנים המתנתי בתור בביתו של רבי חיים להכנס אל הקודש פנימה, ולפני בתור עמד הגאון רבי משה מרצבך שליט"א, בנו של הגאון רבי יונה מרצבך זצ"ל, מראשי ישיבת 'קול תורה'. כאשר הגיע תורו של רבי משה והוא נכנס פנימה, ראיתי כי הוא לוחש משהו באוזניו של רבי חיים, ורבי חיים מחייך בקורת רוח מרובה.
ביציאתי מן הקודש ביקשתי מרבי משה לספר לי במה שימח כל כך את רבי חיים, והוא נענה בחיוב. הוא סיפר לי, כי הוא הזכיר לרבי חיים סיפור שארע לפני עשרות שנים:
כאשר מרן ה'סטייפלער' זצ"ל חיבר את הספר 'שיעורין של תורה', נודע לו לאחר מכן כי סבו רבי יונה מרצבך אף הוא הוציא חוברת על ענין השיעורים. בהמשך אותו יום, כאשר הגיע רבי חיים לבקר את אביו, ביקש ממנו ה'סטייפלער': "אנא ממך, נסה להשיג לי את החוברת של רבי יונה מרצבך".
אחרי כחצי שעה, הגיע רבי משה לביתו של ה'סטייפלער' והביא לו את החוברת של סבו רבי יונה. ה'סטייפלער' שמח כמוצא שלל רב, אך הגיב: "בדיוק לפני זמן קצר אמרתי לבני רבי חיים כי אני חפץ בחוברת הזאת, ושילך להשיג לי אותה. עתה אני רואה כי הוא הלך לחינם, ואתה כבר הספקת להביאה לפניו".
אמר לו רבי משה: "אני בא לכאן דוקא בגלל רבי חיים. הוא בא לאבי לפני דקות אחדות בשליחותכם וביקש ממנו את החוברת עבורכם. ואמרתי לו כי אני עצמי יבוא תיכף לאביכם למסור זאת".
נענה ה'סטייפלער' בהתפעלות: "תמיד ידעתי כי בני רבי חיים זריז הוא, אבל לא ידעתי כי עד כדי כך…"
"את הסיפור הזה הזכרתי לרבי חיים קודם כשלחשתי לו באוזנו, והוא חייך ונהנה" – הפטיר רבי משה.
גם כאן בולטת אותה נקודה – זריזות למצוות! אבא ביקש משהו – הולכים מיד! זהו רצון השם, מצוה דאורייתא! לא משתהים!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' הכרך החדש על חומש במדבר)
1/438