"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה, ל"ה)
הגאון רבי אי"ש יוז'וק שליט"א, שאל את רבינו איך נותנים לילדים בשבת עוף עם עצמות, הם עלולים להיכשל חלילה באיסור 'בורר'. אולי עדיף להגיש להם עוף בלי עצמות?
שאל רבינו: "איפה יש עוף בלי עצמות?"
ענה: "יכינו מערב שבת, יוציאו את העצמות".
הביט בו: "מי יוציא את העצמות, אתה תוציא?"
אמר: "האמא תוציא".
הפטיר רבינו: "וכי אין לה די עבודה בערב שבת, שאתה רוצה להוסיף לה עבודה?"
אמר: "היא העלתה את השאלה, היא מעוניינת לעשות את הדבר הטוב ביותר!".
ענה: "יש לה מספיק עבודה ביום שישי, אין להכביד עליה!"
וסיפר שהגיע אליו אברך, וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה, ולהקפיד על גילוי משקים. השולחן ערוך (יורה דעה קטז, א) מתיר, והגר"א אוסר. השיג הסכמה ממרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ויבדל לחיים טובים וארוכים הגר"ח קניבסקי שליט"א. הודיעו הגראי"ל שלא יצטרף להסכמתם. נשאל מדוע.
אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי [ורבינו הקפיד בזה!]: התינוק בוכה, והאם מכינה לו דייסה. מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדייסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש".
אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!"
ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאישה. לא אתן לך הסכמה!"…
עוד מענין זה: הרבנית קנתה בננות. השאירה במטבח על השיש כדי שרבינו יעשרן, ופנתה לנוח. רבינו קטע ראש בננה, "יותר מאחד ממאה", ועשר. פנה לנכדו ואמר: "תאכל את שארית הבננה". הנכד סרב. איך אומרים: 'לא בא לו'. נמק רבינו: "בננה שלא אוכלים, משחירה. סבתא תקום ותראה שהבננה השחירה, ידאב ליבה. איני רוצה שתצטער. לזרוק, זה 'בל תשחית'. תאכל, בבקשה". והנכד בשלו, אינו רוצה. ברך רבינו, ואכל בעצמו.
מה שהנכד לא ידע, שעד אז לא אכל רבינו בננה. כידוע, שיח הבננות צומח מחדש בכל שנה, אבל שורשיו נשארים בארץ. אמנם בשולחן ערוך (אורח חיים רג, ג) נפסק שברכתו "בורא פרי האדמה", אך לדעת התוספות ברכתו "בורא פרי העץ", ואף בדעת השולחן ערוך יש שכתבו שברכתו "האדמה" מדין ספק (הגר"ז, ומאמר מרדכי), ויתכן שיש אף לחשוש לערלה. ומכל מקום, הכרעת ה'משנה ברורה' והחזון איש שברכתו "האדמה" בוודאות. ורבינו, כדרכו, חשש לעצמו אף לדעות יחידות, ונמנע מאכילת בננה.
אבל אם יש, ולו ספק, שמא הרבנית תצטער, ולא צער נורא חלילה, אלא יתכרכמו פניה, אם יש חשש לכך, עבר על גדרו, ואכל!
הפרשת חלה
אשת אברך ממקורבי רבינו, בקשה מהרבנית ע"ה שתשאל, מה עליה לקבל על עצמה כדי שבעלה יגדל ויהיה תלמיד חכם. הרבנית פנתה לשאול וחזרה כעבור רגע. ואמרה: "הרב אמר דבר קשה מאוד! יהיה עליך לומר 'בלי נדר' כל פעם! אני לא יכולה לעשות זאת"…
רוחה קצרה: "מה אמר?"
שתלושי בכל ערב שבת עיסה, שתתחייב בהפרשת חלה בברכה!"
"ומדוע הרבנית אינה יכולה לעשות זאת?", שאלה.
"כי אין לי תנור אפיה", ענתה…
למחרת סיפר רבינו למקורבו על משאלתה של אשתו, ואמר: "בפשטות, זו בקשה מופקעת. וכי אני יכול לעשות משהו כדי שאחר יהיה תלמיד חכם? אבל אמרתי לה דבר של מצוה, וזה יכול להוסיף זכויות. ובכלל, המושג של 'תלמיד חכם' נרחב כל כך. הרי נפסק שבזמננו אין דין תלמיד חכם (יורה דעה רמג, ז בהג"ה), אבל כל דור
כמושגיו. ה'סטייפלער' היה תלמיד חכם, והרב שך. ובבחינה מסוימת, גם אתה"…
מועדים לשמחה
באחת מנסיעות החיזוק של רבינו לחו"ל, חזרו עם תום הביקור לשדה התעופה והמתינו לעליה למטוס. חקר רבינו: "כמה זמן נותר עד הטיסה?"
ענו: "כשעתיים".
ביקש גמרא, ושאל את בני הפמליה: "קניתם מתנה לנשותיכם?", הסביר: "הרי עזבתם את הבית לכמה ימים, וכל העול הוטל עליהן. יש להביע הערכה"…
והוסיף: "כשהוציאו בני הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל את חיבורו על הרמב"ם, כתבו מבוא לספר וסיפרו בו על העמל הרב שהשקיע בכתיבת חיבוריו וניסוח חידושיו. בוקר אחד התעורר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפר, שאמו – הרבנית הצדקת מרת ליפשא עליה השלום – התגלתה אליו בחלומו, ושאלה מדוע אינה מוזכרת בהקדמת ספרו של בעלה. פנה אל הדיין דבריסק, הגאון רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל [דוד רבינו, שסיפר לו את הדברים] ושאל לדעתו. ענהו: "היא צודקת, יש להזכירה". ואכן, בסיום המבוא הזכירוה לטובה: "אשר היתה יחידה במינה, בצניעותה וטוהר נפשה ומדותיה הנפלאות, ומסירותה לתורה בכל ליבה ובכל נפשה באמת".
ותמה רבינו: הרי הרבנית נמצאת כבר בעולם האמת, ומקבלת שכר עצום ורב על פעלה ומסירותה לתורה. "ובה בטח לב בעלה לשבת במנוחת הנפש אמיתית ודעה פנויה על שדה הלימוד". מה אכפת לה האם רושמים דברי הערכה בעולם ההבל? לשם כך טרחה והתגלתה לבנה?!
אלא מאי, ודאי שאינה זקוקה לכך. אבל אם ייכתבו הדברים, ייווצר חיזוק אצל נשות תלמידי חכמים, ותעזורנה ביתר שאת לבעליהן, ותדענה שמוקירים פעלן!
"לכו, קנו מתנה לבני הבית!"…
אברך בא לפני רבינו: פרנסתו מצומצמת אך אינו מתלונן, 'פת במלח תאכל ובתורה אתה עמל'. אבל אשתו מתלוננת על החום ורוצה מזגן. הסביר לה שזה בגדר מותרות ואין באפשרותם. שלחה אותו לשאול.
לא היה לו ספק שרבינו, המסתפק במועט, יצדד בעמדתו.
נשאל: "מה אתה עושה במשך היום?"
"מה פרוש, יושב בכולל ולומד!"
"ובכולל, יש מזגן?"
"כן".
"אז אתה הולך מפה להזמין עבורה מזגן"
(הגדה של פסח 'אהלי תורה')