שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: באמת אמרו שאין בידינו להשיג כוחה של 'מילה טובה' ודבר עידוד וחיזוק, עד כמה מחייה מתים הוא ובונה נפשות.
סיפר הגאון רבי בנימין רימר שליט"א משגיח דישיבת טשעבין, שלפני שנים רבות הנהיגו בישיבת טשעבין שבכל שמחת אירוסין של בחור מתלמידי הישיבה ישתתף לכה"פ אחד מחברי הצוות הרוחני לפאר אותה לכבודו של החתן, ויהי היום, ואחד מהבחורים עמד לחגוג את שמחת אירוסיו באחת הערים בצפון ארה"ק, ובאותם הימים היה זמן הנסיעה מירושלים לאותה עיר נמשך כארבע שעות לכל צד, והיה זה מחובתו של רבי בנימין להשתתף שם.
כמובן שלא רצה לנסוע ולבזבז שמונה שעות על הדרכים מלבד השהות במסיבת האירוסין, ומה עוד שהיה בזה הרבה טלטולי דאורחא, והלך לאביו רבי מרדכי לבקש ממנו 'לוותר' לו על חובה זו… אך הגר"מ לא הסכים, ואמר לו שאי אפשר להפר את 'התקנה', והוא נאלץ לנסוע.
בהגיעו אל מקום השמחה מצא אולם מלא במשתתפים, ואיש לא הכירו חוץ מהחתן אשר שמח מאוד בבואו והראה ל'מחותנו' – הנה המשגיח בשערי האולם. מיד העלו את ר"ב לשולחן ה'מזרח' וכבדוהו בדרשה.
פתח רבי בנימין ודרש כיד ה' הטובה עליו, אך כל המסובים המשיכו לעסוק בשלהם, זה בדיבור וזה באכילה ושתייה… והרגיש כי 'קול ה' במדבר'… אחר גמרו עזב את המקום מתוך עגמת נפש על שטרח והתייגע, וכפי הנראה היה זה לחינם, ולא תרם מאומה בהשתתפותו וק"ו בדבריו… ושפך ליבו לפני אביו על כל מה שעבר עליו.
לאחר ג' שנים נפגש ר' בנימין עם אותו אברך ברחובה של עיר בבני ברק, ונדהם לראותו אוחז בספרים ומעיין בהם, מאחר שבשנות בחרותו היה 'ליידיגער ' (הולך ריקן)… והיה ברור לו לר' בנימין שתיכף ככלות ימי ה'שבע ברכות' הוא לובש 'בגדי עבודה' – אך הנה חזותו מוכיחה עליו שהוא 'בן תורה'.
שאלו ר' בנימין למעשיו, והשיב שהוא משמש כמגיד שיעור באחת הישיבות… שאלו ברוב תדהמתו "אתה?!"…
החזיר לו האברך לר' בנימין: "אתם אשמים בכל זה"…
שאלו ר' בנימין: "ומה עשיתי כי הבאת עלי זכיה גדולה כזו?…
סיפר לו האברך: "המשגיח זוכר את מסיבת האירוסין שלי, ואת הדרשה שנאמרה אל העצים והאבנים… אך לא כך היה – כי חותני הוא איש פשוט ותמים עד מאד, והוא התפעל מאוד מכל השבחים שהרעיף המשגיח, ובבואו לביתו מלא התרגשות שח לבני ביתו (השוויגער שלי) ובתו הכלה כי זכינו בחתן בן תורה, שהוא ממש 'ספר תורה' חי… ותיאר בפניהם את כל מה ששמע במו אוזניו מהמשגיח שגמר עליו את ההלל, וכך היה בכל התקופה עד הנישואין, שהכלה ומשפחתה היו בטוחים שזכו ב'יהלום' מן השמים… והיא נישאת אדעתא דהכי, וכל ציפיותיה היו לראותי עולה ומתעלה במעלות התורה, ולא היה בידי אלא לישב וללמוד – מתחילה אכן 'שלא לשמה' ולבסוף בא לשמה, עד שזכיתי בחסדי ה' ללמוד וללמד ולהרביץ תורה.
באותה שעה זכה רבי בנימין לראות כי יש שכר לעמלו, ואותה נסיעה ונשיאת דברים הצמיחה אילן רב פארות. ללמדנו עד כמה דברי חיזוק ועידוד יכולים לשנות ולבנות דורות עולם.
(באר הפרשה)