כל מי שלב יהודי חם פועם בקרבו, רוצה לזכות להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש. חז"ל אומרים (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". כדי לזכות להבטחה זו, הבה וננסה להעמיק מעט באבלות הנדרשת מאיתנו על חורבן בית המקדש.
נקדים לכך סיפור שמבהיר מעט את התחושות שצריך להרגיש בנושא החורבן:
שמעתי פעם מפי דרשן ידוע, כי הוא זוכר כיצד הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, ראש ישיבת טלז, הגיע בפעם הראשונה לבקר בארץ ישראל. אותו דרשן נכנס בליל שבת לקבל את פניו במקום שהותו. "האם הרב כבר היה בכותל, במערת המכפלה או בקבר רחל?" – שאל האורח בתוך הדברים, ורבי מרדכי השיב לו: "כן, האמת היא שממש היום בבוקר הייתי גם בכותל המערבי וגם בקבר רחל".
"ואם יורשה לי לשאול, היכן התרגשתם יותר?" – שאל האורח, ורבי מרדכי השיב: "בכותל המערבי".
"אמרתי לרבי מרדכי", סיפר אותו הדרשן, "כי אינני מבין מדוע אצלו זה היה כך. אדרבה, שוחחתי עם אנשים רבים שביקרו בשני המקומות ומכולם שמעתי כי אמנם הכותל המערבי הוא אכן מרומם ומיוחד, אבל ההתרגשות בקבר רחל גדולה יותר. ואילו כעת בפעם הראשונה אתם אומרים לי הפוך, שבכותל היה מרגש יותר".
השיבו רבי מרדכי: "אני אסביר לך משהו. למה מתרגשים יותר בקבר רחל? כי אדם, באופן טבעי, מתחבר מאד לאמא שלו, ומרגיש קשור אליה. במצבים הכי קשים צועקים: 'מאמע'! 'מאמע'! רחל היא האמא של כלל ישראל, לכן ודאי אצלה מתרגשים ובוכים.
"אבל כל זה נכון", המשיך רבי מרדכי לומר בהתרגשות, "אצל אדם שלא פגש מעודו את המושג של חורבן. אולם אני למדתי בליטא, בישיבת טלז, בשנים שלפני השואה, ואני מבין היטב את המשמעות של חורבן. אני זוכר היטב כיצד היה נראה עולם התורה באירופה לפני שעלה עליו הכורת, ממנו ניצלתי בניסים גלויים, רק כי נסעתי לאמריקה ברגע האחרון…
"מבין אתה", סיים רבי מרדכי את דבריו, "מי שנתקל פעם אחת במשמעות הנוראה של חורבן, רואה את הדברים אחרת. כשהגעתי לכותל וחשבתי על מה שהיה כאן קודם – לא יכולתי לשאת זאת, ליבי עלה עד גדותיו ופרצתי בבכי מר!"…
כיוצא בזה, אני נזכר כי פעם עלתה הצעה בפני אבי מורי זצ"ל, לנסוע לעיר הולדתו 'פרשבורג', מורשת אבותיו הגדולים, אליה הינו קשור ברוחו עד היום. דיברו איתו על כך כמה פעמים, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל! הוא חשש כי לא יוכל לשאת ולהכיל את המראה המזוויע של פרשבורג בחורבנה.
פרשבורג היתה עיר חרדית אורתודוקסית ברובה, מלאה בתלמידי חכמים ואנשי מעשה. מרן הגאון רבי איצל'ה בלאזער מפטרבורג זצ"ל היה אומר: "מעלה אחת מצאתי בפרשבורג, יכולים להרהר ברחובותיה בדברי תורה בלי שום חשש של מבואות המטונפות", הן מבחינת נקיות והן מבחינת מראות אסורות.
אבא לא יכול היה לעלות בדמיונו, כיצד יהיה מסוגל לראות בעיניו את אותה עיר מלאה חכמים וסופרים, משוש כל הארץ – אשר ממנה יצאו ענקי התורה וגדולי מורי ההוראה בדורו – שוממה מבלי תורה!
זוהי בעצם תמצית הצער שעלינו לחוש, צער שנובע מההכרה במה שהיה ואיננו. עצב ויגון שאנחנו צריכים לחוש ממש כאילו היה זה החורבן האישי שלנו.
כיצד עושים זאת?
ישנו פסוק בתהלים: "כי בחר השם בציון, אוה למושב לו" (קלב, יג). הדברים הם ממש בבחינת "אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו". אין שום מקום בתורה בו אנחנו מייחסים לקדוש ברוך הוא תאוה, היינו שרוצה הוא כביכול להיות במקום מסוים, והנה כאן דוד המלך מתאר – כי הקדוש ברוך הוא מתאווה למקום בו ישרה את שכינתו.
עלינו להבין את גודל הענין; הן כל יעוד הבריאה ומטרתה באו לידי ביטוי בבית המקדש, המקום בו השרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו באופן המוחשי ביותר, וכל זאת איבדנו בעוונותינו.
מיד כשיצאו בני ישראל ממצרים, עוד כשעמדו על שפת ים סוף ושוררו שירה, כבר אמרו לאן פניהם מועדות – "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת השם" (שמות טו, יז). כל מטרת שחרורנו מעולה הנורא של טומאת מצרים, וכל הנסים הגדולים, נועדו רק כדי שנגיע ונייסד מכון לשבתו יתברך.
כך גם בפרשת תצוה אומרת התורה במפורש: "וידעו כי אני השם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות כט, מו). זוהי המטרה הנעלה והקדושה שהיתה לנו מאז ומעולם.
כאשר מבין האדם כי בית המקדש הוא המקום המרומם ביותר, המקום בו מתאווה הקדוש ברוך הוא להיות, והצער שלו יתברך על החורבן הוא נורא ואיום – הכל נראה אצלו אחרת.
כולנו שמענו על אנשי ירושלים של מעלה, שהיו יושבים ומקוננים על החורבן באבלות ובצער מוחשי – כמי שמתם מוטל לפניהם, וכל בית המדרש נתמלא שלוליות מדמעותיהם.
שמעתי מרעייתי, כי מידי שנה בשנה, בהגיע שלושת השבועות, התקשו להביט על פניו של הסבא, הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל'. ראו עליו במוחש את צערו הגדול ושברון לבבו על חורבן הבית. בשבועות אלו לא עסק במשא ומתן עם הבריות שלא לצורך, ולא יצא ובא למקומות בהם הוא עלול להסיח דעת מן האבילות.
בנו של רבי שמואל אהרן, דודי, מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי שבתי יודלביץ זצ"ל, היה מוסיף ואומר במליצה: "עד תשעת הימים הרגשנו במחיצתו של אבא זצ"ל את כאבו ויגונו על חורבן בית אחד, אבל בתשעת הימים עצמם כבר הרגשנו את שני החורבנות כאחד"…
וידידי הגאון רבי אליהו נחום פריינקל שליט"א, מרבני שכונת 'גבעת שאול' ומראשי כולל 'תורה אור', סיפר לי כי אינו מסוגל לשכוח משנות ילדותו את מעמד אמירת הקינות בתשעה באב, בבית הכנסת המרכזי בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. הרבה מהמתפללים אמרו קינות כשנחילי דמעה נוטפים מעיניהם. לא רק גדולי התורה והצדיקים, ביכו וייללו כמי שמתם מוטל לפניהם, אלא גם פשוטי עם ובעלי בתים, הוזילו דמעות לרוב. הצער של החורבן היה מוחשי יותר!
כיצד הם באו לידי כך? כיצד האבל שלהם היה כה נוקב ועצוב? כי הם הבינו מה נלקח מעימנו ומה הפסדנו: קרבת אלוקים! השראת השכינה!
"עם ישראל עסוק בחורבן ואתה עסוק בבניה?"
הגמרא במסכת בבא קמא (נט, א) מספרת סיפור מרעיש:
היה יהודי צורבא מרבנן שקראו לו אליעזר זעירא, והוא נצפה כשהוא הולך בשוק כשלרגליו נעלי אבלים. שאלו אותו האחראים מטעם ראש הגולה לפשר מנהגו, והוא השיב – כי הוא מתאבל על חורבן בית המקדש.
"כלום חשוב אתה מספיק כדי להתאבל על ירושלים?" – תמהו עליו. "לא כל אחד יכול להכריז על עצמו כי הוא מתאבל!" – הם חשבו כי הוא מתנהג באופן גבוה ממדרגתו, ואסרו אותו בבית הכלא בעוון יוהרא, כי סברו, שאדם גאוותן מהווה סכנה לציבור.
לא נותרה לו כל ברירה, והוכרח להוכיח להם כי הוא תלמיד חכם גדול, ואכן ראוי הוא להתאבל על החורבן, ושחררוהו מהמאסר.
הפשט הוא, כי כדי להתאבל כראוי על חורבן המקדש, צריכים להיות בעל דרגה! לא כל הרוצה ליטול דרגה זו יכול ליטול!
שמעתי מאברך בן עליה, כי לפני כמה שנים הוא עסק בבניה ושיפוצים בדירתו בתקופה זו של שלושת השבועות. כדרכו, הוא היה מתייעץ בכל ענייניו עם דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר ברכפלד, ויום אחד עלה לביתו לשאול אותו בענין כלשהו.
רבי אריה לא היה מסוגל לשמוע מילה, ודחה אותו מעל פניו ברכות: "כלל ישראל עסוקים כעת עם חורבן בית המקדש", אמר בכאב, "מה אתה מדבר איתי כעת על בניה?"…
אני נזכר עוד בהקשר זה; כי פעם נכנסתי לבקר את רבי אריה בשבת שחל בה יום השנה של סבו, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, וביקשתי ממנו לשמוע איזה עובדה מסבו הגדול.
רבי אריה הרצין, ואמר לי כך: "אני יכול להעיד באופן אישי, כי מאז שהכרתי את הסבא, הוא לא אכל מעולם אפילו משהו שיש בו טעם בשר. לא עוף, גם לא מרק עוף, ובוודאי שלא בשר בקר… מחשובי תלמידיו שמעתי כי כך נהג מאז שעלה לארץ ישראל. הוא היה אומר – כי כאן בארץ ישראל הוא מרגיש את החורבן ואינו מסוגל לאכול בשר!"…
הם היו בעלי דרגה, הם הרגישו את הצער והחיסרון, וחשו את החורבן באופן מוחשי. אולם בנוגע אלינו נראה כי הדבר למעלה מהשגותינו.
נעמוד ונשאל: מה אנחנו יכולים לעשות? האם לא נזכה להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש?
יתירה מכך; הרי גם בהלכה אנו רואים שאין התחכמויות. את היין של הבדלה במוצאי שבת חזון לא מביאים אפילו לילד שסמוך למצוות, אלא רק לילד קטן יותר (ראה שו"ע סימן תקנא סעיף י). ראינו מקום שלא כל אדם ראוי להתאבל והקטן הזה בן השתים-עשרה כן ראוי להתאבל? הוא מבין את החורבן, את הצער? מה הפשט בזה?
אנשים בעלי דרגה אמנם יכולים לבכות, אבל למה מוטל עלינו, על כל יהודי ויהודי ולו הפשוט ביותר, לנהוג את כל מנהגי האבלות? כלום אין זה מן השפה ולחוץ ותו לא?
התשובה הנוקבת שאומרים בעלי המוסר היא, שבתקופה של בין המצרים ותשעת הימים כל אחד הוא בעל דרגה! כל אחד ראוי להתאבל על ירושלים! כמו שבחגים ובמועדים הקדוש ברוך הוא נותן רוממות לכלל ישראל שמתארחים בצילו, כך בתקופת האבלות, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע של תחושות צער אמיתי ונוקב על החורבן והגלות! ולכל יהודי ויהודי יש שייכות לזה! כל אחד מאתנו מחובר כעת יותר לכבוד שמים המחולל, ולצער של "שכינתא בגלותא", והתפקיד שלנו הוא לקחת את הרגשות הללו שמוענקים מלמעלה, ולנצל אותם כדי להתאבל כראוי.
הרמב"ן בביאורו לספר ישעיה (נג, ו) על הפסוק: "כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו" כותב כך: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם ישימו כל כוונתם בעסקי העולם, ומשים כל אחד כוונה לעצמו ביתו ועסקיו, וראוי להם להיות בוכים ולהתפלל לפני השם לילה ויום, שיכפר על עוון ישראל ויחיש קץ הגאולה, כי המשיח בתשובה יבוא מיד, ואם לאו יתאחר עד הקץ הבא עליו בשבועה".
נורא! כלל ישראל אשמים בחורבן, מפני שאינם מפצירים ומתחננים לקדוש ברוך הוא כפי שהיו אמורים להפציר ולהתחנן, אלא כל אחד עסוק בענייניו. אילו היינו בוכים ומתפללים באמת ובכנות בכל ליבנו על הגאולה, היא כבר היתה באה.
גם אם לא תמיד אנחנו שייכים לעבודה האמיתית והפנימית הזאת, אבל מתבקש מאיתנו בימים אלו לכל הפחות לא לנהוג בסתירה מוחלטת לכל זה.
ישנה אמרה מפורסמת שאמר מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל בהקשר אחר:
היה פעם מלך שערך ביקור טקסי ומכובד בכל ערי מלכותו. הוא עבר מעיר לעיר ומכרך לכרך, ובכל מקום קיבלו את פניו בכבוד מלכים, בגינוני הדר ותפארת כראוי וכיאה. אולם בכפרים הקטנים, בהם התגוררו בורים ועמי ארצות, שלא ידעו והשיגו מהי מלכות, לא ידעו כיצד לקבל את פני המלך.
קודם הביקור המתוכנן, כינס ראש הכפר את כל התושבים ואמר להם: "אמנם איננו יודעים כיצד לכבד את המלך, זה למעלה מהשגותינו. אך בכל זאת אבקש מכם בקשה אחת: למרות שהנוהג כאן בכפר הוא, שכל אדם זר שנכנס לפה משליכים עליו בוץ ואבנים. אבקש הפעם שלא להחזיק במנהג זה בעת בואו של המלך לכפר שלנו, הוא עלול להעניש אותנו בחומרה רבה על כך".
אמר ה'חפץ חיים': "כך זה גם כלפי הקדוש ברוך הוא, בדורות קודמים עוד ידעו להעניק לו יתברך את הכבוד הראוי, לנהוג כלפיו כפי המצופה. מאיתנו, בני הדורות האחרונים, הוא לא דורש כאלו דרגות גבוהות. אולם בכל זאת מתבקש מאיתנו שלכל הפחות לא נזרוק עליו אבנים"…
לעניננו, הנמשל הוא, כי לכל הפחות בעת התפילה, כאשר בכל מקרה אנו מתפללים ומזכירים את חורבן בית המקדש, להשתדל שייאמרו הדברים במעט יותר כוונה, במעט יותר התעוררות הלב. זה לפחות מה שנדרש מאיתנו.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')