אחד הנדיבים רצה לשמח את מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א, קנה לו מנורה יקרה מכסף טהור וביקש שידליק בה. מרן היה מסופק: מצד אחד רצה לכבדו שלא יפגע וגם יש בזה הידור מצוה, ומאידך יש לו מנורה שקיבל אחרי נישואיו מסב אשתו הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל…

• לומד עד זמן הדלקת הנרות, וממנה שומר שיזכיר לו להדליק כשיגיע הזמן, או שלומד מהלכות חנוכה שאז א"צ שומר.

עי' מ"ב תרע"ב סק"י והוספת פרטים בשונה הלכות תרע"ב דין ג'.

• מדליק נר חנוכה עשרים דקות אחר השקיעה וכמו שנהג מרן החזו"א.

ודלא כמשמעות הפשוטה של השו"ע תרע"ב ס"א עיי"ש באורך במ"ב וביה"ל, אלא זה סוף השקיעה ואמר לו, כי שמע מהחזו"א טעמו דאת"ל שיש להדליק בעוד יום א"כ שרגא בטיהרא מאי אהני, וגם מש"כ הגר"א להדליק בשקיעה אינו בדווקא, והכוונה אחרי השקיעה (ועי' בהגר"א יו"ד סי' רס"ו סקי"ז). אמנם הוסיף לי ששמע אחרים מפרשים כוונת החזו"א כדי להרוויח ב' הדעות יחד.

• מדליק בפתח ביתו החיצון שמשם נראה לרשות הרבים.

(היינו, יש לו לבית ב' פתחים – פנימי ששם נכנסים לבית, וסמוך לו מבחוץ חדר ששם רגילים להמתין לו וכדו', ולפני חדר זה יש פתח ובפתח זה החיצון מדליק), וסובר שאין להדליק בפתח החצר ולא בכניסה לבניין המשותף לכמה דיירים, עי' שו"ה תרע"א י"א ובדרך אמונה פ"ד ממעשר הי"ד בבה"ל ד"ה חצר. וע"ע לקמן אות כ"א.

• מניח הנרות בטפח הסמוך לפתח, כשקצה בית המנורה (שבה המנורה) עומד בחלל הפתח ורובו חוץ לפתח.

עי' שו"ע תרע"א ס"ז ומשנ"ב.

• לא מדליק בפתח עליית הגג שבביתו.

ואמר לי טעמו משום שגזירת חשד לא שייך (אצלו) בחלון, ואין החלון שבעליית הגג אצלו פונה לרה"ר. ואמר ששנה אחת הדליק גם בפתח הדירה השנייה. אמנם אח"כ חזר בו, וביאר, כי הרי אין הפתח שם לרחוב אלא לחדר המדרגות, והרי מי עובר שם, שכנים שבבניין, והם יודעים שיש לו עוד דירה בצד אחר, ולכן הפסיק להדליק שם.

• כשבנותיו היו קטנות הדליקו עם ברכה עד גיל שמונה בערך.

כנראה משום חינוך ולהרגיל אותן למצוות.

• כשילדיו הדליקו בביתו לא הדליקו כולם באותו מקום, אלא כל אחד בחלון אחר הפונה לרה"ר.

עי' תרע"א ס"ז שאם יש כמה בני הבית שמדליקים נרות, יעשו היכר.

• מדליק הנרות בשמן זית שראוי למאכל, ואמר לי שאין זה לעיכובא רק להידור.

וכדעת חמיו מרן הגריש"א שמחמיר שיהי' השמן ראוי למאכל, ומ"מ א"צ לטבול הכוסות כי די שהשמן יהיה ראוי בעצמותו למאכל.

• לא נותן מים תחת השמן.

עי' כה"ח תרע"א ל"ב.

• אין נוהגים בביתו להבהב הפתילה (מצמר גפן) קודם, כדי שיאחז האור יפה.

וא"ל שטעמו מפני שנרות שלנו אין צורך להבהב הנרות, כן סבר החזו"א ועי' לעיל סימן כ"ח אות י"ד.

• לא מחליף את הפתילות כל לילה אלא לפי הצורך.

וראה בשו"ע ובמ"ב סוס"י תרע"ג.

• גובה המנורה מעל ז' טפחים ובתוך י' טפחים.

עי' שע"ת תרע"א סוס"ק ח'.

• קודם הברכות מדליק נר נוסף מלבד מה שמדליקים בו הנרות, כדי שאם יכבה הנר שמדליקים בו יוכל מיד להדליק ולא יהי' הפסק.

עי' לעיל כה"ג בבדיקת חמץ, סי' מ"ג אות א'.

• נר השמש עומד במנורה גבוה יותר משאר הנרות.

עי' מ"ב תרע"ג ט"ז טעם שיש להניח השמש רחוק משאר הנרות.

• במנורה שלו יש רווח בין קנה לקנה פחות מכדי אצבע.

וא"ל טעמו, משום שבמנורה שלו יש כסוי על כל נר ונר והווי ככפה עליה כלי, שאין צריך להרחיק אצבע, עי' שו"ה תרע"א ח' בשם גיסו ר"ש ברזם ז"ל.

• בנוסח הברכות, אומר "להדליק נר של חנוכה".

כי כן נהג אביו זצ"ל, ועי' מ"ב תרע"ו סק"א בשם מהרש"ל ופמ"ג.

• ואומר בִּזמן הזה (בחיריק תחת ב') ולִזמן הזה (בחיריק תחת ל').

עי' מ"ב שם.

• מדליק תחילה בנר ימין מפני שהוא סמוך לפתח ועובר כסדר, והיינו שלמחרת יוצא שמדליק מהנר הישן.

עי' שו"ה שם ז' ח' שסידר כל השיטות, ואמר לי שלולא הי' מדליק הנרות סמוך לפתח הי' מדליק משמאל לימין.

• בגמר ההדלקה קודם שמדליק השמש אומר "הנרות הללו" וכו'.

עי' תרע"א ס"ד אחר שהדליק אומר "הנרות הללו", וראינו שפעמים שלא דקדק כ"כ, וכשהחזיק בנר האחרון החל לומר. ועי' מ"ב שם בשם רש"ל שבנוסח "הנרות הללו" יש ל"ו תיבות וכו' וכן נהג.

• אח"כ מזמר הפזמון "מעוז צור".

עי' לקט יושר חלק או"ח עמוד קנ"ב בסופו, ובע"ש לא אומר "מעוז צור" מיד אחרי ההדלקה אלא אומר בסעודת ליל ש"ק.

כמה מנוסחאות של הפזמון, כפי שמזמר מרן שליט"א: אומר "כרות קומת ברוש ביקש, אגגי בן" וכו'.

אומר "נקום נקמת 'דם' עבדיך".

"כי ארכה לנו 'הישועה'".

בסוף הפזמון מזמר שוב את הקטע הראשון "מעוז צור" וכו'.

ופעמים הרבה מזמר בביתו על שולחנו לא ליד הנרות.

• בשנים האחרונות הרבנית ע"ה הדליקה באחד החלונות מנורה נוספת, בחלון הפונה לצד רה"ר ובלא ברכה, כדי שלא לפגוע באדם שרכש החנוכיה למרן שליט"א, ומרן המשיך להשתמש במנורה שהייתה לו. ועי' בהערה.

והיה לרווחא דמילתא אע"פ שאין לו חיוב להדליק בב' פתחים באותו רוח. ועי' מ"ב תרע"ה סק"ט דאם רוצה האשה להדליק יכולה לברך, וחת"ס שבת כ"א ב' הטעם שנשים לא מדליקות אם הבעל מדליק.

וגופא דעובדא הכי הווה, אחד מהנדיבים של כולל חזו"א (בו למד מרן) רצה לשמח אותו וקנה לו מנורה יקרה מכסף טהור, וביקש שידליק בו נ"ח, ומרן היה מסופק, שמצד אחד רצה לכבדו, שלא יפגע וגם יש בזה הידור מצוה, ומאידך יש לו מנורה שקיבל במתנה אחרי נישואיו מסב אשתו, הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל. ומצינו כעין זה (בגיטין ס' ב') מערבין בבית ישן, והרי בזה רגיל תמיד להדליק, ובסוף החליט שהוא ימשיך להדליק בישנה וכדי לשמח את הנדיב, אשתו הרבנית ע"ה תדליק בחלון אחר, אחרי שהוא מדליק, ועי"ז התורם יהיה מרוצה ואכן כך הווה והתורם הי' מרוצה.

• פעם אחת כאשר אכלתי אצל מרן סעודה אחת בשבת, אמר לי שראוי להחמיר שאתן לו פרוטה להשתתף נתתי לו ואמר שמקנה לי חלק בשמן ובפתילות ולא הוסיף בשבילי שמן.ואמר שאיני צריך לשמוע ממנו הברכה כיוון שאני מדליק לבד בביתי.

עי' פמ"ג בא"א סי' תרע"ח סק"ג, ועי' עוד בשו"ה תרע"ז ג' פרטי דין אכסנאי שמקנים לו חלק בשמן וכו', וא"ל הטעם שאינו מוסיף כי אין מקום בכוס השמן שלו לשמן יותר מהשיעור ואם היה מקום יותר הי' מוסיף.

• במוצאי שבת של חנוכה מבדיל תחילה ומיד מדליק נרות.

עי' תרפ"א ס"ב ומ"ב.

• במוצש"ק חנוכה כשהתפלל ערבית בביתו במניין אמרו "ויתן לך" כרגיל.

ואמר לי שהחזו"א כיון שהיו מתפללים בביתו הדליק נ"ח קודם "ויהי נועם" והבדלה, כי הי' תוך חצי שעה מצאת שבת ואח"כ חזר להתפלל, ואמרו גם "ויתן לך" כי סבר שכיון שבין כה שאר הציבור לא יספיקו להדליק תוך חצי שעה מצאת השבת, מוטב שיאמרו "ויתן לך", ובסוף ימיו חזר בו והדליק אחר הבדלה וקודם "ויהי נועם", ועי' סי' תרפ"א ס"ב ומ"ב.

• בברכת המזון, בנוסח "על הניסים" אומר "ועל הניסים" (ולא על).

עי' שו"ה ר"ס תרפ"ב.

• ואומר "ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל המלחמות" וכו'.

וכ"נ אביו זצ"ל. וראה בסידורים נוסח ספרד כזה (ובאמת שאביו מרן הקה"י זצוק"ל התפלל חלק מהתפילה בנוסח ספרד כמנהג אבותיו, אבל את בנו מרן שליט"א לימד להתפלל בנוסח אשכנז).

• מחלק לנכדים דמי חנוכה.

ונותן דמי חנוכה בנר חמישי, שאינו יוצא לעולם בשבת, וכן עשה אביו. ואמר לי טעם המנהג בזה, כי נהגו העניים לסובב על הפתחים בחנוכה (והובא בשו"ה עת"ר י"ב) וכיון שהיו העניים מתביישים, היו שולחים את ילדיהם. וכיון שהילדים התביישו שדווקא הם מקבצים, נהגו לתת לכל הילדים כדי שלא יתביישו העניים, וזה מקור המנהג לתת דמי חנוכה. ואמרו שגם אמו (אמו של מרן החזו"א זללה"ה) נתנה למרן ולשאר הנכדים דמי חנוכה.

• מרבה בימי החנוכה בסעודה וכלשון השו"ע.

עי' שו"ה עת"ר ג'. ואחרי שנישאו ילדיו, היה רגיל ללכת בכל יום מימי החנוכה לבקר ילד אחר, וטועמים משהו לקיים את דברי הרמ"א סי' עת"ר ס"ב שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות, ומיד שב לתלמודו.

(מתוך "אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד")