גדולי ישראל לימדו אותנו שכל עוד אנו בגלות, ההתגרות איננה דרך ההצלה. הנה כי כן, שבעים שנות התגרות לא הביאו אותנו לשום מנוחה ונחלה. שוב אנו מוצאים עצמנו בסכנה קיומית קשה. מן הראוי לזכור להיכן הביאו אותנו התגרויות קודמות. הקדוש ברוך הוא יצילנו שלא תקום פעמיים צרה.
בביטאון 'הנאמן' (טבת תש"ך) הובאה עדות ממרן בעל ה'חזון איש' אודות הפוגרומים ברוסיה. מרן זצוק"ל ייחס את הצרות לפלוגות ההגנה היהודיות שפעלו שם, וכך סופר שם: "לפני כמה שנים נכנסתי למרן החזון איש זצ"ל, לשאול בשם חוג אחד בדבר השתתפות בארגון 'הגנה'. הדבר היה לפני קום המדינה. אמר מרן ה'חזון איש': 'אתה יודע שדרכי לא לענות על שאלות כגון אלה'… הוספתי ושאלתי: רבינו יודע שאין לנו אל מי לפנות'… עברה כרבע שעה, רבינו מרן החזו"א זצ"ל לא רצה לענות ואני לא זזתי מן המקום, לבסוף הפטרתי: 'אני אנהג כדוגמת אנשי יריחו שעשו שלושה דברים שלא כרצון חכמים ולא מיחו בידם', רבינו ראה שאפרש שתיקתו כחצי הסכמה, לכן אמר: 'ברוסיה ראינו שבמקומות האלו שארגנו הגנה – נפלו מצדנו יותר קרבנות, ואילו במקום שלא הייתה – נפלו פחות עכ"ל".
סיפור זה או דומה לו, מתאושש על ידי עדותו האישית של ד"ר מרדכי ברויאר בבטאון 'המעיין' (תמוז תשל"ח): "ידוע כמה מחמיר היה מרן ה'חזון איש' בעניין הצלת נפשות מישראל, ובדידי הווה עובדא שעה שעמדתי לפניו יחד עם כמה חברים, ושאלנו אותו בעניין התנדבות צעירים לשורות 'ההגנה'. תשובתו הייתה שבמעשי הגנה פעילה יש חשש למספר יותר גדול של נפשות ישראל, ולכן להמנע מהתנדבות".
"לא תתגר בם"
וכך בכל מהלך ההיסטוריה, הוכח שההתגרות באומות העולם על ידי הגנה אקטיבית – הביאה את ההיפך הגמור. בספרו 'משכנות הרועים' מייחס הגרמ"ד וויסמאנדל זצ"ל את זעמו הגדול של היטלר הארור להתגרות של ראשי הציונות, כשהכריזו חרם על גרמניה, וכך כתב: "וזוכר אני בדיוק שסיפר הרב גראס ע"ה לרבינו ז"ל מנייטרא, שבשיחה האחרונה בדבר הזה אמר וויסליצעני נאמנו של היטלר, שהציע משא ומתן להצלת יהודים, היהדות של העולם אין רצונה בזה המשא ומתן… ושוב קלל את יהודי העולם, כאשר קללם וחרפם כמה פעמים בדיבוריו עם גראס ועם האכבערג לאמר: 'איה חכמתכם ובינתכם, שתחת משא ומתן אתם מדברים חרם באמעריקא, ותחת לחוס על דמכם אשר בידינו, דחפתם את אמריקה למלחמה'. ולפי דברי גראס העיד וויסליצעני על אותו הרשע, שבעוד שהיה קונסול גרמני וישב באמעריקה, שלחו משם את הפרוטוקול של אסיפת ראשי הציונות שהתקבצו ביום ידוע בניו יורק, לשמוע דרושו של מר סטיפען ווייז, מראשי ההסתדרות הציונית, שנאם בדבורים חריפים כנגד הרשע מדייטשלאנד ובנבואה של מפלתו… וכאשר קרא היטלר את הציטוט הזה, בצירוף קטעים מכתבי עת אמריקאנים – הפיל עצמו בשיגעונו מלוא קומתו על הארץ, והכה ברגליו וידיו, ונשך בשיניו בסמרטוטי מצע חדרו בצעקה מטורפת: 'עתה אשמידם! עתה אשמידם!'…".
(קטעים מתוך מאמרו של הרב גרשון טברסקי, יתד נאמן)