הרב ישראל גולדווסר
כאשר ניכנס לסלון ביתו של יהודי תלמיד חכם. מה נראה שם?
שולחן וכיסאות סטנדר, וארון ספרים גדול ועמוס לעייפה, ובו ספרים בלויים מרוב שימוש. העיניים רואות והלב מתרחב, בית של תורה.
אני מרהיב עוז בנפשי לשאול: אם נזכה להיכנס לביתו של ישעיהו הנביא. מה נראה שם?
שולחן וכיסאות, סטנדר וארון קודש ובתוכו ספר תורה ועוד תשע עשרה מגילות קלף של נביאים וכתובים. וזהו. כך נראים בתים בתקופת בית ראשון.
אין תורה שבעל פה. אסור לכתוב אותה. היא מאוכסנת בראש.
כעת ניכנס לעוד ביקור אחד בבתי רבותינו התנאים. ננסה לעבור את מפתן דלתם של רבי עקיבא, רבן יוחנן בן זכאי, רבי טרפון או כל אחד מגדולי התקופה; מה נראה שם?
הכול ייראה כמו בביתו של הנביא, אך בהבדל אחד:
בארון הקודש יהיו ספר תורה מגילות של נביאים וכתובים, ועוד מגילה קטנה ומיוחדת בתוכה רשימת תאריכים, ושמה נקרא בישראל 'מגילת תענית'. במגילה הזו מופיעה רשימת ימי השמחה שאסור להתענות בהם, ומכך שמה. זוהי המגילה שבה עם ישראל משמר את זכר ימי הניסים שקרו לו ומציין אותם כדי להודות לה' כשמגיע התאריך של כל אחד מהם בכל שנה ושנה, בימים ההם בזמן הזה.
גם בזמן שעדיין היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב את המגילה הזאת. משום חביבות הניסים, והרצון והצורך להודות לה' על כל גאולה.
הימים המפורסמים ביותר שמופיעים במגילה הזאת הם ימי חנוכה ופורים. מלבדם רשומים ימי שמחה רבים נוספים שבהם אירעו הצלות רוחניות וגשמיות, כמו יום מותו של הורדוס המלך הרשע: היום שבו הצליחו לנצח את הצדוקים ולהוכיח להם שצריך לקצור את העומר במוצאי חג הפסח: היום שבו סיימו לבנות את חומת ירושלים, ועוד רבים כאלו. כשהיהודים זוכים להצלה. הם יודעים שהיא לא נעשתה מעצמה, ומודים עליה לבורא עולם.
המגילה בנויה משנים עשר פרקים, כנגד שנים עשר חודשי השנה: בכל חודש יש חג אחד או שניים, ויש חודשים שיש בהם אפילו ארבעה ימי חג בחודש אחד. אבל כשמגיעים לחודש אדר חל זינוק בכמות המאורעות – עשרה ימי חג בחודש אחד! משם ממשיכים לחודש ניסן, שרובו אלו ימי שמחה וחג. כשרואים את הרשימה. מבינים מחדש את דברי הגמרא, שמי שיש לו דין עם גוי – שיעשה אותו בחודש אדר כיוון שאלו הם ימי ניסים לישראל. כי כן, הרבה גויים ומשטינים ניצחנו בימים הללו. כעת אנו מבינים הסבר חדש לדברי חז"ל המפורסמים "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – שהקב"ה אכן מרבה לנו שמחות בימים הללו. רש"י הקדוש מסביר את הגמרא של "משנכנס אדר": "ימי ניסים היו לישראל, פורים ופסח'. זאת אומרת שהוא הבין שכעת מתחילים חודשיים של אור, שמחה והודיה.
בשנה הזאת קיבלנו מנה כפולה של אדר, ויש לנו שלושה חודשי הודיה. גם על כך שניתנה לנו הזדמנות להודות – אנו מודים: "על שאנו מודים לך ברוך ק-ל ההודאות".
בכל התאריכים הכתובים במגילה היה אסור לצום. בחלקם היה אסור אפילו להספיד, כדי שלא לעורך שום צער. ההספד על הנפטר הוא מצווה והצום הוא סממן של תשובה וכפרת עוונות. אבל יש ימים שעשויים למשהו אחר גדול יותר. התשובה והצער בזמנים אלו עלולים להסיח את דעתנו ממשימה חשובה יותר: השמחה. ההודיה והידיעה שיש לנו אבא גדול שהולך איתנו כל הזמן.
את ימי השמחה התחילו לספור מתחילת ימי בית שני. התחושה אז הייתה שהניסים פסקו. שאלו כבר לא ימי בית ראשון שבהם אירעו ניסים גלויים, וכבר אין נביאים. העלייה לארץ התרחשה בתוך גלות, תחת שלטון פרס. רבים שאלו "היש ה' בקרבנו?" וגדולי ישראל דאז הכריזו: 'הוא כאן!' גם בהסתרה, גם בחושך, הניסים הקטנים אינם מובנים מאליהם ולא קרים מעצמם הקב"ה הוא המושך בחוטים. לדעת את זה. חשוב יותר מצום ומהספד.
מתי הפסיק עם ישראל לשמור בזיכרון ובהלכות את התאריכים המיוחדים שבמגילה הזאת? – כשעברו עוד ועוד שנים, קרו עוד ועוד ניסים, עד שכל לוח השנה התמלא בניסים. או אז היו אנשים שכבר התרגלו, והרגשות התקהו. חז"ל קוראים לזה "אין שוטה נפגע" – מי שחושיו קהים, אינו מרגיש. כבר לא שמים לב כמה ניסים קורים סביבנו.
חוץ מחנוכה ופורים, כל ימי החג של המגילה בטלו, אבל המסר שלה נשאר בימים אלו נותרה לנו ההלכה של "מרבין בשמחה". זה אומר שכעת אנחנו בתקופה שיש בה סגולה מיוחדת. להתעורר מהשגרה ולראות את הנהגת ה' הפלאית עימנו.
(מגזין 'השגחה פרטית', הרב ישראל גולדווסר, אדר א' תשפ"ד)