מספר לי ר' מרדכי, אברך כולל המתגורר בבית שמש ולומד בביתר:
"אתמול התפללתי מנחה גדולה בביתר, אחרי הכולל, ובשעה שעמדתי ואמרתי 'עלינו לשבח', ראיתי מהחלון את קו 128 לבית שמש המתקרב לתחנה, הממוקמת מרחק עשרים שניות מבית הכנסת.
"ידעתי שאם ארוץ לתחנה אספיק אותו, והרי אני כבר ממש בסוף התפילה. אלא שאז נזכרתי בסיפור ששמעתי בקו השגחה פרטית על הבחור לייזר מביתר עילית (מפורסם השבוע בעלון עם הכותרת 'הקשבתי והרווחתי'), שנשאר בתפילת מנחה עד הקדיש יתום האחרון, והחלטתי לסיים את התפילה בנחת.
"ומה אתם חושבים? קרה לי נס כלשהו? לא ולא" – מסיים ר' מרדכי במתיקות – "ברוך ה', חיכיתי עוד כמעט חצי שעה לאוטובוס, ואז נסעתי הביתה. מרצדס לא עצר לי, אוטובוס תועה לא לקח אותי בחצי מהזמן. עולם כמנהגו נוהג ונוסע על כבישים עמוסים ותחנות עמוסות לא פחות, אבל אני בטוח שמה שהקב"ה אמר, שאין שומע לי ומפסיד, זה חי וקיים. לא מעניין איך בדיוק רואים את זה, בטוח שלא הפסדתי".
כששמעתי את הסיפור נזכרתי בדברי ה'מטה משה' הידועים, המובאים גם במשנה ברורה (קלב ס"ק ח): "וקיבלנו שיש לומר שבח זה של 'עלינו' באימה וביראה, ברתת, בזיע, בשיפוי ראש, כי כל צבא השמים שומעים, והקדוש ברוך הוא עומד עם פמליא של מעלה, וכולם עונין ואומרים, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו, אשרי העם עוז לו בך מסילות בלבבם".
עומד לו אפוא ר' מרדכי בבית הכנסת, וכל פמליא של מעלה עומדים ורואים איך שהוא מתגבר ואומר: 'לא! איני עוזב את בית הכנסת לפני שאני גומר את השבח המופלא של עלינו לשבח! האוטובוס לא מעניין אותי עכשיו, רצוני לעשות נחת רוח לבוראי'.
אין ספק שהשמחה של הקב"ה עם כל צבא השמים באותו זמן היתה לאין ערוך. כולם שמחו ואמרו: אשרי העם שבוטחים בקב"ה, שיודעים ש'אין אדם שומע לי ומפסיד', שמאמינים בכל לבם בהקב"ה, בין אם הם רואים בעיניים את הסוף ובין אם הם לא רואים. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו.
(הרב פנחס שפר, גיליון השגחה פרטית)