"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים י"ב, ה')
"ההקפדה על תפילה בזמן ובציבור", אמר רבינו, "היא מיסודותיו של כל יהודי", והיה דורש כי כל הבחורים יהיו נוכחים בהיכל הישיבה בשעת התפילה. באחד מימי ראשון, בעת שהתפלל כדרכו בישיבה, נוכח כי המנין היה דליל בשל בחורים רבים שחסרו. לאחר התפילה פנה אל הבחורים בתוכחת מוסר ואמר: "אמש בליל מוצאי שבת התקיימה לנכדי שמחת שבע ברכות, אך עשיתי חשבון כי באם אשתתף בה, הרי שאתקשה להשכים קום בבוקר, לפיכך לא השתתפתי… עלינו לדעת כי אנו נקראים 'עבדי ה", עבד הרי הוא פועל, ועל פועלים מוטלת חובה להשכים קום לעבודתם, שכן אחרת הם מועלים בתפקידם"…
רבינו הקפיד בכל מאודו להתפלל בישיבה, וכשהיו מבקשים ממנו לסדר קידושין היה מבקש להקדים למעריב או לאחר, כדי שיוכל להתפלל מעריב בישיבה, שם יש לו יותר ישוב הדעת להתפלל. ופעם אמר רבינו להגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר, משגיח בישיבת פונביז', שסיבת הצלחתו בחייו שגדל בתורה היא בגלל שהקפיד מימי הבחרות על תפילה בישיבה בקביעות, וגם אח"כ התפלל תמיד בישיבה. יש לציין שרבנו לא עשה עד יומו האחרון מנין בביתו, ובמסירות שאינה מצויה השתדל לבוא ולהתפלל בבית מדרשו.
לעמוד ולהתפלל לפני ה'
סיפר אחד מן התלמידים: "ילדות היתה בי, והצצתי לתוך חדרו לא אחת ולא פעמיים, כשהתעטף בטלית, בדד בחדרו, וראיתי אותו רוקד רקידה של ממש בהתלהבות עצומה, עם הטלית שזה עתה התעטף בה! ראיתי יהודי שחי את הקב"ה ואת מצוותיו. כמו כן זכורני מקרה אחד, שבו ניגשתי ללוותו לאחר התפילה, אך הוא לא שם לבו אליי, התקרבתי אליו ושמעתי אותו מזמר בהתלהבות: "אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא", שוב ושוב, במתיקות ממיסת לב, עד שהגיע לביתו, ולא ידע בבואי ובלכתי".
רבינו, שהיה מדבר על תפילת מורו ורבו המהר"ם שפירא, היה מעיד בערגה על עבודת קונו של רבו, שהייתה בהקפדה מיוחדת על תפילה מסודרת שתיאמר כתיקונה, בחיתוך האותיות והתיבות כדת וכדין. רבינו סיפר פעם, שבמו עיניו ראה איך נזף נזיפה חמורה באחד מתלמידיו, שהיה תלמיד חכם מופלג, וראה שבשעת תפילתו אין שפתותיו נעות כראוי.
"ברכות השחר אשר נאמרו ע"י רבנו בקול רם ובהתלהבות, בנעימה קדושה בשפה ברורה", סיפרו תלמידיו, "היו מחלחלים לתוך איברינו, ומכינים נפשנו לתחילת התפילה כראוי". כל התפילה של רבינו, הייתה ספר מוסר לעבודת התפילה מהי, ואין לך בחור, בין התלמידים מהישיבה קטנה, ובין מהישיבה גדולה, אשר לא הושפע ממראות אלה, מי לא נדבקה נפשו כאשר ראה תפילה בדביקות אמיתית מהי?"
התפילה היום-יומית של רבינו עם תלמידי ישיבתו היתה דוגמא חיה היאך צריכים לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, "כאשר לנגד עינינו", סיפרו תלמידיו, "ראינו עבודה שבלב שהקרינה על כל האיברים, וממנו על כל המתפללים. את כח התפילה של רבינו ראו בחוש, הרגישו את ה'ועבדתם את ה' אלוקיכם'. לרבינו היתה קביעות להפוך את פניו בעת אמירת השירה, ולעבור בינות לספסלי הישיבה. תמיד ראינו כי עיניו אדומות מבכי".
כך גם היה אומר ברגש ובבכי את תפילת 'אהבת עולם בית ישראל', וניכר היה במוחש, עד כמה מתחנן גדול בישראל זה, בתבערת אש, לזכות ללמוד וללמד. כמו כן זכינו לראות את השתפכות הנפש ב'אהבה רבה', או כשהיה מתחטא כבן לפני אביו בתפילת שמונה עשרה, כאשר היו רואים את אותו גדול, עיניהם של ישראל, דומע על הכלל ועל הפרט, אותו רב, הדומה למלאך ה', שופך נפשו לקונו בדמעה וברטט, בגעגועי נפש על השכינה הקדושה.
גם בימי זקנה ושיבה היה רבינו מתפלל כמו 'ישיבה- בחור', ומה נהדר המחזה בעלות הלהב, כאשר בתוך התפילה פוסע רבינו הלוך ושוב בין שורות התלמידים, לבו ובשרו מרננים לקל חי, ועיניו הטהורות נעוצות בעיניהם של בניו אהוביו למושכם בעבותות אהבה אל אבינו שבשמים. עוד זכור לכל תלמידיו בהתרגשות, כאשר היה ניגש רבינו בשני וחמישי לפתיחת ארון הקודש, ובהשתפכות הנפש שופך שיחו וצקון לחשו לפני קונו ית"ש, בתפילת "בריך שמיה" על הצלחת בניו- תלמידיו בתורה וביראת שמים, והשלמת משאלין דליבהון לטב ולחיים.
סיפר נכדו, הרה"ג רבי יוסף בנימין וואזנער שליט"א, ששאל את רבינו מפני מה הוא מאריך כ"כ בתפילת 'בריך שמיה' בעת פתיחת ארון הקודש (שהיה מנהגו לפתוח את ארון הקודש)? אמר לו, שהעיקר הוא מאריך בעת שאמר "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך", שמכוון אז על כללות עם ישראל שיזכו לבנים עובדי השי"ת.
(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')