כותלי בית משפחת קרליץ ברחוב הרב בלוי 5 בבני ברק ספוגים בד' אמות של הלכה. כאן התגורר שנים רבות מרן פוסק הדור הגאון רבי נסים זצוק"ל – עד שעבר למעונו ברמת אהרן, כאן נפתח הבד"ץ דבני ברק, כאן יגע בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בשלושים וחמש הדנים האחרונות מתגורר כאן הבן הממשיך ברבנות ביהמ"ד 'הליגמן'. מורשה היא לו מהאבא הגדול ולפניו מהסבא הגדול הגאון רבי נחום מאיר זצוק"ל – הלוא הוא יבלחט"א הגאון רבי אברהם ישעי'ה שליט"א. בימי ערב חודש ניסן הבית כאן נושם כבר אווירה של 'הלכות הפסח'. אחד מבני הבית מצטט לנו את דרשת שבת הגדול בשנת תשס"ח, אז אמר מרן הגר"נ זצוק"ל: "כבר עברו הימים וכבר אין לנו כעת ל' יום עד הפסח, ועל כל אחד לראות לחטוף מה שעוד אפשר בימים שנשארו".
חצי שנה חלפה מאז הסתלקות מי ששיכן שמו ותורתו בבית הזה, מרן הגאב"ד זצוק"ל. 'מוסף שבת קודש' נועד עם בנו שליט"א, המעלה זכרונות ועובדות מהימים ההם, בהלו נרו עלי ראשם.
ריתחא דאורייתא בסלון
■ היום זהו דבר מפורסם 'המכירת חמץ של רבי נסים'. מתי התחיל הכל?
"בשנת תשכ"ו. האמת היא, שגם לפני כן האבא זצוק"ל הכ"מ היה מוכר חמץ בעיקר לבעלי בתים של 'הליגמן', אבל גם לאברכים מהכולל ולעוד בני תורה הוא היה משתמש בטפסים של רב העיר הגר"י לנדא זצוק"ל והיה הולך בערב פסח להביא לו את הטפסים. בשנת תשכ"ו הוא החליט שראוי לעשות את החומרא של ה'משנה ברורה' בסימן תל"ו, שמביא מחלוקת לגבי המכירה אם צריך גם מכירה בי"ג או שמספיק מכירה בי"ד, ובשביל לקיים הידור זה עשה את המהפכה הגדולה.
"אני זוכר את השנה הראשונה, הגיעו 300 טפסים. כילד אני הייתי הולך לדפוס בדרך לת"ת להביא את הטפסים. משנה לשנה זה גדל, והיום מדובר על עשרות אלפי טפסים מטעם הבית דין, מלבד המצטרפים בשכונותיהם ובאים למכור כאן.
"כאן בחדר שאנחנו יושבים החלה ה'מכירת חמץ'. כאן גם נוסד הבית דין, אבל בתשכ"ו עוד לא היה בי"ד מסודר, מפעם לפעם היה דין תורה. היו ויכוחים על המכירה, כי היו צריכים לשלב בקנינים י"ג וי"ד. אני זוכר שלמדתי בישיבת פוניבז'; ראש הישיבה הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א הזכיר בשיעור על ויכוח הלכתי שהיה לו עם להבחל"ח אבא זצוק"ל על המכירת חמץ. למעשה, לוקחים פרוטה לכל אחד, והגרב"ד שליט"א טען למה לא נעשה קנין סודר לכל אחד, שהגוי ייתן סודר. האבא שאלו איך נבצע זאת למעשה, והוא הציע שייקנו חבילת מסמרים וכל מסמר נקרא כלי ויהיה קנין לכל אחד.
"אני זוכר כילד", הוא נזכר בערגה, "שהיו כאן ויכוחים סוערים על דיונים בנוסח. היו מגיעים בעלי תריסין כמו הגאון ר"ש קוסובסקי זצ"ל, הגאון האדיר רבי יחזקאל ברטלר זצ"ל ולהבחל"ח הגאון רבי יהודה בויאר שליט"א, ומי שהיה מרגיע את הרוחות היה הגאון הגדול רבי חיים גריינימן זצוק"ל… כל שנה הנוסח השתכלל". הגראי"ש שליט"א פותח מחברת ישנה ומראה את השטר הראשון בכתב ידו של אביו הגדול משנת תשכ"ו.
■ איך הציבור קיבל את המכירה החדשה?
"ציבור בני התורה קיבל בהתלהבות. בעיקר מבני ברק. אבל אני זוכר באותן שנים למשל את הגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצוק"ל שהיה מגיע מנתיבות למכור את החמץ כאן, או את כ"ק אדמו"ר מסלונים ה'נתיבות שלום' זצוק"ל ששלח שליח. גם יבלחט"א הגאון הגדול רבי דוד סולובייצ'יק שליט"א שלח שליח למכור כאן. אני זוכר שנה אחת שרשכבה"ג מרן הגראי"ל זצוק"ל הגיע לחדר כאן, החדר היה מלא באנשים, והוא נעמד כאן ליד הקיר ומילא את שטר ההרשאה.
"מי שהיה מוכר ממרחקים היה הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בימי שבתו ביוהנסבורג. אני זוכר שנה אחת שאבא עורר שאולי יש הבדלי שעות בין כאן ליוהנסבורג. ישבו כאן הגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל ולהבחל"ח הגאון רבי אליהו בן שלמה שליט"א וביקשו שאביא 'אטלס'. ספרי הילדים כבר היו סגורים בארונות של מכורים לנכרי, וכהוראתם פתחתי והוצאתי. ישבו וחישבנו והגיעו למסקנה שאין הבדלי שעות.
"היתה שנה אחת שאבא החליט שאולי מישהו ירצה למכור מהמזרח הרחוק ועשה 'מכירה גמורה' גם בי"ג בשביל המזרח הרחוק. באותה שנה הגיע רב קהילה מהונג קונג למכור חמץ, ואבא ראה בזה סייעתא דשמיא.
"אגב, כשהוקם בד"ץ 'שארית ישראל', בשנה הראשונה הגיע הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצוק"ל לבקש רשות מאבא זצוק"ל לעשות מכירת חמץ ע"י בד"ץ 'שארית ישראל' כשהמכירה בפועל בשנים הראשונות נעשתה אצל אבא.
גוי כהלכה
"פעם באתי אליו בערב פסח בבוקר, הוא היה מאושר באומרו: 'כבר זכיתי לגייר היום'. היו גרים שרצו לזכות להיכנס לעם היהודי בערב החג כדי שיוכלו לקיים את מצוות החג כגרי צדק אמתיים. כשאני באתי למכירה הוא כבר היה אחרי תפילה ואחרי סיום מסכת וארוחת בוקר ואחרי גיור. למרות כל הלחץ והמתח של ערב יו"ט היה חשוב לו להכניס יהודים תחת כנפי השכינה".
■ מי היה הגוי שקנה את החמץ?
"היו שנים שארגנתי גוי שעבד בפרדס ברמן. והייתה שנה שהגוי הגיע אחרי פסח באיחור ואבא הנחה אותי לגמור את העסקה אתו. הוא הדריך אותי לשאול אותו אם רוצה לשלם. כשהוא הגיע, אמרתי לו את הנוסח שאבא אמר לי, אך הגוי – שלא התאים לו שבחור צעיר מנהל אתו 'עסקים' – אמר לי: 'אבא שלך לא אמר לך שאני מבין בכסף…'.
"אח"כ כמה שנים סיכמתי עם גוי של שבת בב"ב, שהיה גר ברח' הרצל פינת השלושה. שנה אחת סיכמתי מראש, אך כשהתקשרתי בי"ג ניסן בבוקר הוא לא ענה. הלכתי לשם, דפקתי ולא פתחו. התברר שהסתכסך עם מישהו וברח. סיפרתי לאבא והוא אמר: 'אשר פיהם דיבר שווא'. אני הייתי מאוד מתוח מכך שאין גוי ושעת המכירה קרבה, והוא היה רגוע ושלו – 'יהיה בסדר'.
"לפתע הגיע הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שמאז היותו רבה של רמת אלחנן מכר כאן את החמץ של כל השכונה, ואמרתי לו שאין גוי. באותה שנה בנו את רמת אלחנן והיה ערבי שניקה את בית הכנסת מחול ולכלוך, והוא אמר שיביא אותו. אבא אמר לנו איך להסביר לו בדרך את משמעות המכירה. נסענו להביא אותו ובדרך הסברנו לו והלוויתי לו את הכסף, היו גם שתרגמו לו לשפות.
"אח"כ היו צריכים 'לשמור אותו' לבוקר, למכירה של י"ד ניסן. הגאון הגדול רבי יצחק שליט"א הכניסו לביתו, היו לו עוד ילדים קטנים אז, הוא דאג לו לארוחת ערב ושמר עליו כל הלילה, ובבוקר הביא אותו. מאז הוא דאג לגוי, והביא את הגוי של 'עזר מציון' כבר עשרות שנים. הוא גוי 'ותיק' אצלנו שכבר יודע לומר את הקנינים".
עם זקני ארץ
■ אילו סיפורים מעניינים זכורים מהמכירה?
הייתי הולך שנים למרן הסטייפלר זצוק"ל להביא לו את שטר המכירה. שנה אחת הייתי נער צעיר כשבאתי, ואמרו לי שהוא אצל בנו יבלחט"א מרן שר התורה שליט"א. אמרו לי שאלך לשם, או להמתין לו בבית.
"החלטתי לצאת לביתו של רבי חיים בסוף הרחוב. מרחוק ראיתי שמרן הסטייפלר כבר ירד והיה ליד לדרמן. ניגשתי אליו והוא התחיל לחשבן מה יותר קרוב, לחזור לבית בנו או ללכת לביתו הוא. הוא כבר בקושי הלך. אמרתי לו שישוב לביתו הוא. והוא אומר לי: 'הזמן שלך יקר. אתה צריך או ללמוד או לעזור, אני זקן, כבר לא לומד כמו שצריך ולא עוזר…'. מקורבים שבדיוק עברו ברחוב עזרו לי לשכנע אותו שיותר קרוב לו לבית, וככה כל הדרך הוא רוטן 'אני זקן וריחמו עלי'… הוא מתנצל כל הדרך ואני מרגיש את הזכות שלי ללוות את מרן הסטייפלר.
"הגענו לביתו והוא ישב וכתב את השטר, ואחר כך ליווה אותי לדלת ובירך אותי בברכות ושוב התנצל על הטרחה שכביכול גרם לי, ואז לחש לי באוזן: 'אפילו שזמנך יקר, בני רבי חיים הוא מתמיד. אליו תעלה במיוחד!'.
"בשנים מאוחרות גיסי הגאב"ד הגאון רבי שריאל רוזנברג שליט"א היה הולך למרן הסטייפלר זצוק"ל. הוא מספר, כי שנה אחת אמר לו מרן זצוק"ל שהוא רוצה דווקא בשטר שכתובה בו לשון שליחות במפורש ושתהא ע"ז קבלת קנין; והביא את דעת ה'נימוקי יוסף' שהקנין הוא לחיזוק הדבר. כשחשש שמא אין בשטר מספיק לשון שליחות, הוא ביקש להקנות את כל החמץ שלו למוכר בקנין סודר".
הגראי"ש שליט"א נזכר בעוד עובדה עם מוסר השכל בצדה, המראה את גדלותם של מאורי דורנו שליט"א: "אחרי שאבא זצוק"ל עבר לרמת אהרן לפני 35 שנה, המשכתי למכור כאן וגם ב'הליגמן' כמובן. בשנים הראשונות היו לי עוד ילדים קטנים בבית, אז שמתי פתק על הדלת שהמכירה רק ב'הליגמן'. כמובן שהיו כאלה שדפקו ואמרו 'באנו ממרחק', כי היו רגילים לבוא לכאן כל שנה ולא ידעו שאבא עבר לרמת אהרן.
"לפתע הבחנתי מחלון הבית שרבינו מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א חוצה את הכביש בדרך לפה. עד שפתחתי את הדלת אני רואה שהוא כבר פונה למדרגות לרדת חזרה אחרי שראה את הפתק. הוא אומר לי כמשיח לפי תומו, 'ראיתי פתק שזה מפריע…'. אמרתי לו: לא התכוונו לראש ישיבה חלילה, והוא בפשטותו אומר לי: 'אז למי התכוונו?!…'. כמובן ש'הכרחתי' אותו להיכנס למכור, ומיד אח"כ הורדתי את הפתק מהדלת. מאז הוא כבר לא הגיע והיה שולח את בנו רבי בצלאל שליט"א כשלוחו. כנראה סבר שזה מפריע.
"ובאמת היו תלמידי חכמים נכבדים שהמשיכו להגיע לכאן כל שנה מלבד אלו שהלכו לרמת אהרן, כמו למשל הגאון המקובל רבי שריה דבליצקי זצוק"ל שהיה אומר 'מערבין בבית ישן'. אגב, אבא זצוק"ל הכ"מ היה מתעניין אצלי כל שנה אם רבי שריה כבר הגיע למכור".
רשות הרבים
■ שמענו על הנהגת משפחת קרליץ, שמורידים את כלי הפסח מהבוידעם באור לי"ד דווקא. האמנם?
"אכן כן. לא היה שייך קודם בגלל מכירת חמץ כל היום של י"ג, וגם היו צריכים לבדוק חמץ. היו משועבדים לציבור. דודי הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א כבחור היה מגיע לעזור למכירת חמץ כאן בבית. פעם הוא מצא שטר כסף ושאל את אבא על כך. אבא אמר לו: 'בערב בדיקת חמץ הבית כאן זה רשות הרבים'. לגבי הכלים, פשוט לא היה זמן קודם".
הגראי"ש שליט"א מציין, כי הרוגע והשלווה שהיו נסוכים על פני האבא הגדול כל השנה נשמרו גם בערב פסח. "בי"ג אבא היה מתוח בגלל האחריות. למרות ששאלות שנגעו למעשה הוא ענה. היה כאן אברך שבא לראות כל שנה את המכירה, ואמר לי: 'זה משפיע עלי יראת שמים'. ברגע שנגמרה המכירה הוא היה נראה שונה לגמרי, עם שמחה שניכרה על פניו. לשריפת חמץ הגיע גם בכזו שמחה. באור לי"ד התפלל ברמת אהרן במניין מוקדם יותר בביהכ"נ דחסידי ביליץ", מעיד הגראי"ש. "להשערתי, כי הזדרז לבדיקת חמץ, כי מיד לאחר שאנשים סיימו בביתם בדיקת חמץ הם באו למכור עד שעה מאוחרת בלילה והרב רצה להיות מוכן לקראתם".
והוא נזכר: "באחת השנים הגיעה אלמנה בערב פסח אחה"צ (!) ששכחה למכור את החמץ. היא אמרה שיש לה הרבה אטריות ופתיתים שצריך לשרוף ואין לה כוח. אבא שלח אותי לטפל בזה… הבאתי לכאן ועמדתי לשרוף עד כניסת יו"ט".
האחיין, נאמן דודו הגדול, הרה"ג ראי"ש קרליץ שליט"א מציין עובדה שהייתה קורה כל שנה בערב הפסח בבית מרן פוסק הדור: "יש הרבה שלא סומכים על המכירה לחמץ בעין, כל השנים הביאו חמץ לבית הרב, הרי הבית הפקר לכלל, הגיעו עם ויסקי ועוד חמץ גמור בעין והשאירו בבית, והגוי שכר את החדר. בהתחלה היו יחידים ובאו עוד ועוד והעבירו למרפסת הבית או חדר קטן, כמויות אדירות הביאו, והיום מביאים לבי"ד".
הגראי"ש שליט"א נזכר, כי שנה אחת שבר מישהו מבני הבית בקבוק מהבקבוקים הללו, ואבא סבר שצריך לשלם כי לפני המכירה אנחנו שומרים וזו פשיעה. שנה אחת נשבר בקבוק ויסקי על הספה: "נתבונן מה אדם רגיל בערב פסח יעשה בכזה מקרה, אם ייכנס לסלון הנקי ויסקימ – ועוד נשפך על הספה… אבא הסתכל ואמר ברוגע: 'לשים בשמש. עד זמן איסור זה יתייבש'".
ראי"ש קרליץ מוסיף ומתאר: "הרי בכל בית רגיל, בי"ג ניסן הבית כבר מצוחצח, יש בתים ששולחן הסדר כבר ערוך, ובבית הרב המונים עוד באים למכור חמץ בכזה רוגע. אנשים באים עם חבילות אטריות וופלים ובייגאלך, ולא כועסים על אף אחד. מראים להם היכן להניח… באחת השנים, התפזרו שקדי מרק על השולחן בערב פסח, והרב בכזה רוגע ושלווה דאג שינקו את החדר – בלי לחץ ובשלווה.
"שנה אחת הגיע יהודי אמריקאי תמהוני בערב פסח בזמן המכירה, ואמר כי רוצה להישאר כאן בליל הסדר. בדקנו מיהו, והגענו עד הגר"ש פינקוס זצוק"ל מאופקים שסיפר לי בטלפון שהוא מכירו, ונבהל לשמוע שהוא הגיע לכאן הביתה… ניסינו לרמוז לו שזה לא מתאים, אבל הכל היה עד שהרב שמע מהבקשה. כשהרב שמע כמובן שהסכים, והוא ישב בליל הסדר וגם היה לו מה לומר… הוא היה צריך תשומת לב מיוחדת. כשגמרו את ה'סדר' הוא ביקש כי בהיותו בן חו"ל שרוצה גם ליל סדר יו"ט שני ושהרב יישב אתו, והרב ישב כמה שעות כל ליל הסדר במוצאי יו"ט"!
והזכרונות ממשיכים צפים: "שנה אחת הוא עשה מכירת חמץ מאוחר בערב פסח שחל בשבת, ושנה אח"כ הגיע יהודי ואמר 'שנה שעברה ראיתי שמכרו יותר מאוחר'… ולא השתכנע שאמרו לו שכבר נמכר החמץ. לא היה כאן בבית טלפון", מספר הבן הגראי"ש, "הבאתיו לשכן כאן, הגר"צ צביאלי שליט"א, שם היה טלפון והוא התקשר לכל הרבנים לשאול אם עדיין לא מכרו… עד שהגיע לגרי"ש אונגר זצ"ל שצעק עליו: 'יהודי לא יודע שבערב פסח לא מחכים מאוחר…', ואז התעורר הלה ונזכר שיש לו ארגז בירה בבית ואין לו כוח לבער. הלכתי עמו לביתו בקצה העיר וב"ה הספקתי עוד לפני חצות לשפוך את כל הבירות. מאז, גם בשנים שערב פסח היה בשבת עשה אבא כמעט בזמן של כל שנה את המכירה".
כאילו הוא יצא ממצרים
■ עד איזו שנה מכר מרן זצוק"ל בפועל את החמץ?
ראי"ש קרליץ: "עד תשע"ג. באותה שנה, במוצאי שבת היה צריך לומר דרשת שבת הגדול ובשבת קיבל חום גבוה ובמוצש"ק לקחו אותו לבית חולים. הייתי שם עמו והתעורר באמצע הלילה, ומתוך חום גבוה שאל אם יש 'המוציא' למלווה מלכה – זה הטריד אותו למרות שהיה מאוד חלש אך עדיין לא אכל 'מלווה מלכה'. מראש הבאתי אתי פרוסת חלה כי חשבתי שאולי ירצה. הוא ישב על המיטה ואכל ושתה, אפילו כוח שאשים לו כובע על הראש לברכת המזון לא היה לו מרוב חולשה, אבל על המלווה מלכה לא ויתר (סיפרתי זאת לגאון הגדול רבי דב לנדו שליט"א הוא התרגש וקרא: 'אשרי איש ירא את ב' במצוותיו חפץ מאוד'!)
"בבוקר לא ידע מה מצבו הבריאותי ומה יהיה אתו בהמשך היום, ומיד ביטל את החמץ, וביקש שאקרא לחתנו הגאון רבי שריאל שליט"א שיהיה שליח למכור חמץ במקומו. אחה"צ החליטו לשחררו וחזר הביתה ממש לקראת המכירה. הוא היה מאוד חלש ועזרתי לו לעלות במדרגות. אבל בראותו שיש אנשים בחוץ נעצר ולא הסכים לעלות, ומיד שאל אותי למה יש אנשים בחוץ. הוא חשב שבגלל שהוא לא נמצא לכן לא מכניסים הביתה, אך אמרתי לו הבית מלא ואין מקום ואז נחה דעתו. ועלה והשתתף במכירה וחדב"נ הגאון רבי שריאל שליט"א עזר לו.
"המכירה בפועל היתה בפנים בחדר, ואני חשבתי להוציא את המכירה לסלון והוא לא הסכים. הוא לא אמר למה, אבל לדעתי רצה שיהיה מקום לאנשים, באו הרבה לראות, הוא לא דאג לעצמו אלא לכך שצריך מקום לאנשים".
■ מה הייתה הנהגתו בליל הסדר עצמו?
הוא אמר את ההגדה בנעימות ובהטעמה. באחת השנים האחרונות דיבר בדרשת שבת הגדול איך צריכה להיראות המצווה של סיפור יציאת מצרים, ואני מצטט את דבריו: 'יש לנו עבודה גדולה עם מצוות הסיפור יציאת מצרים, עבודה של הרגשה להביא את עצמי לכך שאני ארגיש, שאני עצמי הייתי בתוך מצרים במצב של עבדות, ואני בעצמי יצאתי משם'.
"עד היכן ניתן להגיע בלילה הגדול הזה, היה אומר אבא, צריך להרגיש בשעה שאומר את ההלל שזהו ההלל שתיקנו לנו הנביאים הקדמונים לאומרו על כל נס. שירה מתוך שמחה של מצוה יכולה להביא השראת השכינה, וכאמור יש חיוב מחודש בלילה הזה מדינא דגמרא שירגיש כל אחד 'אני יצאתי ממצרים'! ועם הרגשה כזו יאמר את השירה וההלל, וכמו שמבואר במשנה בפסחים אחרי שהביאו את הדין של אמירת פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח וכו', מסיימת המשנה: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל למי שעשה לאבותינו ולנו הוציאנו מעבדות לחרות'. הביאור הוא, שלא יאמר אמירה בעלמא אלא יאמר פסח מצה ומרור בהרגשה שהוא עצמו ממש יצא ממצרים! ובהרגשה זו יאמר אחר כך את ההלל!
(הרב א. הכהן 'יתד נאמן' – מוסף שבת קודש ויקרא תש"פ)