הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע נאמר: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". הרמב"ם מציין פסוק זה כתימוכין לכך שצריך לנהוג כבוד מופלג בספר התורה: "ספר תורה נוהגים בו קדושה יתירה וכבוד גדול… ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום… כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו… מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי… ולא יחזיר אחוריו לספר תורה… כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהוא העד הנאמן לכל באי עולם, שנאמר 'והיה שם בך לעד', ויכבדהו כפי כוחו". ונעמוד בקצרה על פרטי ההלכות לפי הסדר שהזכירן הרמב"ם.
אסור לנגוע ישירות ביריעות ספר התורה. וזאת אף כשנטל ידיו תחילה. ולכן נהגו לעשות לספר התורה שני 'עמודים' – המכונים 'עצי חיים' – כדי שיוכלו לגוללו מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו ללא מגע ביריעותיו. ולמנהג בני אשכנז שחוגרים את הספר באבנט, יש להיזהר בעת חגירת האבנט שלא לנגוע ביריעות, אך אם לא ניתן לחוגרו ללא נגיעה ביריעות, אין איסור בדבר.
בעת שמוליכים ספר תורה צריך לעמוד מפניו עד שיניחוהו במקומו – בארון הקודש או על הבימה, או יֵשְׁבוּ עמו, או עד שיֵעלם מעיניו. וכן נוהגים לעמוד בעת שהחזן עומד ומחזיק את ספר התורה בידיו – כגון באמירת 'ברכת החודש' למנהג בני אשכנז – ובעת שארון הקודש פתוח.
מעיקר הדין אסור להניח בארון הקודש מאומה מלבד ספר התורה, כיון שהוא מיוחד לקדושה החמורה של ספר תורה. אולם, נהגו להניח בו את החפצים הנלווים לספר התורה, כגון הכתר, או ה'יד' שבה מצביעים בשעת הקריאה. ונחלקו הפוסקים אם מותר להניח בו ספרי נביאים הכתובים על גבי קלף כספר תורה.
אסור לעמוד בגב מופנה לארון הקודש, משום שיש בכך גנאי לספר התורה. והכהנים בשעת ברכתם רשאים וחייבים לעמוד כך, משום 'אימת ציבור', כלומר, שאין זה הולם שיעמדו כשאחוריהם מופנים לציבור. וכן הדורש בדברי תורה – רשאי לעמוד כשגבו מופנה לארון הקודש, מפני שעמידתו כך היא ארעית; ויש אומרים שהטעם הוא מפני שזהו כבודה של התורה שמודיע לציבור את חוקי האלקים ואת תורותיו. ויש שכתב שאם אין כוונת הדרשן לשם שמים – אינו רשאי לעמוד בגב מופנה לארון הקודש.
[משנ"ב קמו, יז, ושעה"צ יח; ביאורים ומוספים דרשו, 22. שו"ע או"ח קמז, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2 ו־6. משנ"ב קנ, יד, ושעה"צ יג; ביאורים ומוספים דרשו, 40. משנ"ב קנד, לא; ביאורים ומוספים דרשו, 37]