יום חמישי י"ד בכסלו תש"פ
חמץ שישראל וגוי שותפים בו – האם מותר בהנאה?
חמץ של גוי, או של הפקר שעבר עליו הפסח, מותר באכילה ובהנאה, כיון שלא עברו עליו באיסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא'.
וישראל שיש לו שותפות עם גוי בחמץ, ועבר עליו הפסח, ולאחר הפסח פירקו את השותפות – חלקו של ישראל אסור בהנאה, אבל חלקו של הגוי מותר בהנאה, ויתכן שאף באכילה; אך אם החמץ היה בפסח בביתו של ישראל, אין להקל אלא לענין הנאה.
ולפני פירוק השותפות, אסור כל החמץ בהנאה, כיון שכל חלק ממנו שייך לשניהם כאחד. וישראל שמכר את חמצו לגוי בערב פסח אחר חצות – יש אומרים שהחמץ מותר לאחר הפסח, כיון שלא עברו עליו בפסח עצמו באיסור בל יראה ובל ימצא.
[שו"ע תמח, א, ומשנ"ב ב; ביאורים ומוספים דרשו, 7-9]
האם קנין חצר יכול לחוּל על חמץ בניגוד לרצונו של בעל הבית?
אם גוי מביא לישראל חמץ בפסח – אסור לישראל לקבלו, משום איסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא'. ועליו להקפיד שאף לא יֵראה ממעשיו כי הוא מעונין בחמץ, וכגון שיורה לגוי להניחו במקום מסוים; משום שאם ניכר ממעשיו כי הוא מעונין בו, החמץ נקנה לו בקנין 'חצר'. ואם בכל זאת השאיר הגוי את החמץ בביתו – החמץ אינו נקנה לו, כי קנין חצר אינו חל בניגוד לרצון בעל החצר.
ולכתחילה יאמר במפורש שאינו מעונין שיחול קנין חצר על החמץ. ואם אכן אמר כך במפורש, מותר להורות לגוי להניח את החמץ במקום מסוים. ובכל מקרה, אם החמץ נותר ברשותו, עליו להעמיד בפניו מחיצה בגובה עשרה טפחים; וביום טוב, יכסהו בכלי עד למוצאי היום. ואם לא עשה כן, החמץ מותר בהנאה לאחר הפסח.
[שו"ע תמח, ב, ומשנ"ב ג-ו; ביאורים ומוספים דרשו, 19]
בן חוץ לארץ שהרב זכה עבורו בחמץ בשמיני של פסח – האם החמץ נאסר בהנאה?
חמץ שעבר עליו שמיני של פסח, אף שאין איסורו מדאורייתא, אסור לאחר הפסח באכילה ובהנאה. אולם, תושב חוץ לארץ השוהה בפסח בארץ ישראל, ומכר את חמצו שבארץ ישראל לגוי באמצעות רב, כנהוג, ובמוצאי שביעי של פסח זכה הרב בחמץ בחזרה עבור כל המוכרים – כולל החמץ של בן חוץ לארץ – אין החמץ נאסר, מכיון שחכמינו ז"ל לא גזרו איסור זה ביום טוב שני אלא בחוץ לארץ, כדי שלא יזלזלו שם בקדושתו.
ויש אומרים שאף אם החמץ נמצא בחוץ לארץ, הריהו מותר לאחר הפסח. מאידך, אם המוכר נמצא בחוץ לארץ – יש שנראה מדבריו שהחמץ אסור לאחר הפסח, ויש אומרים שאף באופן זה החמץ מותר, כיון שאין לרב אפשרות לזכות בחמץ עבור מי שאסור לו להחזיקו ברשותו.
[שו"ע תמח, ב, משנ"ב ד, ושעה"צ ו; ביאורים ומוספים דרשו, 13]