"אולי יש חמישים צדיקים" (כ"ח י"ד)
שנת תש"ל. הוא חוצניק, תלמיד חכם מופלג, בן עשירים, בן בנם של עשירים.
לאביו היה מפעל ענק של טקסטיל בפריז, שהיה עתיד לעבור לרשות הבן. אבל כיון שהבחור היה ירא שמים משכמו ומעלה, אבא הבין כי לא שייך להעביר לידיו את המפעל בפריז, שהוא בין הרבה גויים. ולכן רכש עבורו בנין מיוחד בבלגיה על גבול הולנד, ופתח שם מפעל דומה למה שיש לו בפריז.
בינתיים, הבן הצעיר נשלח מחו"ל לבני ברק ללמוד תורה. למד בפוניבז' כמה שנים.
התוכנית המקורית הייתה שבגיל עשרים הוא מתחתן, ואז הוא משתלב בעבודה במפעל המקביל. תוכניות…
חודש ניסן, חודשים ספורים לפני יום ההולדת העשרים שלו, אבא ואמא הגיעו לחוג את חג המצות בארץ ישראל, כדרכם של גבירים נכבדים. המטרה הייתה, שאחרי החג הם ילוו אותו ויחזרו יחדיו לחוץ לארץ. הם באו לבשר לו על כך.
הם בשרו לו על בנין המפעל בבלגיה גבול הולנד שממתין לו, ואחרי פסח הוא יורד איתם לחו"ל, כדי להיכנס לעסקים. כאשר במקביל יתחיל לשמוע שידוכים, ימצא את זיווגו, יתחתן ויתפרנס בכבוד.
הבחור שמח מאד עם הוריו שבאו לבקרו, אבל אמר להם: "אני רוצה ללמוד חמש שנים לאחר החתונה. גם אם אני שב לאירופה להתחתן, אני מעוניין ללמוד לפחות חמש שנים!".
אביו היה בהלם, הוא לא כל כך הבין כיצד לועסים את המאכל המשונה הזה. תמהו: "ללמוד כל היום אחרי החתונה?! הרי צריך פרנסה!", אבל כיון שבאופן עקרוני העריך את יקרת לימוד התורה, לא אמר לו מילה, שתק. ואחר כך הוסיף: "בסדר, תישאר כאן בארץ חמש שנים נוספות. אבל אני מבקש שבכל אופן תתחיל כבר בשידוכים, ותלמד את התורה אחרי הנישואין".
באופן כללי, האבא היה מאד מופתע, וקצת כאוב, כי לא היה צעיר, בן 58, ורצה לראות כבר כעת בחתונתו ובאושרו ולסייע לו. אבל הסכים למתווה.
האב לא הבין כיצד הבן הגיע להחלטה מבוגרת ורצינית, להסיט מפעלי אריגים הצידה במחי יד.
הם ישבו זה לצד זה באכסניה בירושלים בשכונת 'בית וגן', יום אחרי יום בימי בין הזמנים, וגם בימי חול המועד פסח בירושלים. הבן יקיר סיפר להם הרבה על ההווי שלו כאן בארץ הקודש, והם סיפרו לו הרבה מהבית באירופה. היה נעים.
ואז ביום בהיר על המרפסת, לרוח היום הירושלמית, אבא ואמא בקשו שיספר להם את האמת, מה עבר עליו שהגיע עד הלום.
הוא נענה לבקשתם וסיפר:
"זה החל כך: לפני כשנתיים וחצי, נודע לי על שיעורים קבועים של הרב בן ציון פלמן הנאמרים באידיש – שפת האם שלי. החוצניקים שבישיבה שילבו אותי בשיעור. הסגנון של השיעור היה טוב בשבילי, כי הרב פלמן נכנס לסוגיא מהשורש שלה, עם ה'ראשונים' עד ההלכה למעשה, בצורה ברורה ומסודרת. הוא החייה את 'הלכות שבת' והכניס לי גישמאק. וכך שיעור אחרי שיעור. השיעור התקיים בבית שלו.
"היו כאלו שקבלו אז מושגים של למדנות, אושר ושמחה בלימוד התורה, אני קיבלתי שם משהו נוסף, מעניין. תשמעו אבא ואמא היקרים!
"ההתלהבות שלו בשיעור, האווירה בשיעורים, הרהיטים וכל הסובב, נתנו לי מכה של כף הקלע, כאילו העיפו אותי מסוף העולם ועד סופו. גיליתי עולם חדש, מעניין. לעולם הזה קורים: 'אברך'. הבנתי מה המשמעות של המושג: 'אברך'".
אבא הפסיק את שטף דיבורו בתמיהה: "וכי אני לא הכרתי אברכים לפני המלחמה בהונגריה?! וכי לא דיברנו כמה פעמים בבית על אברכים, וכי עד עתה לא שמעת על המושג 'אברך'?! אני לא מבין, מה גילית בר' בן ציון?"
"אתה צודק. עם כל זאת ההפתעה שלי הייתה גדולה, התחדש לי דבר שלא הייתי יכול להגיע אליו מעולם, ולעולם!
"אינני יודע אבא, כיצד אתה מסתכל על האברכים העניים כיום בארץ ישראל. אני בכל אופן עד היום, ידעתי כי בשנים שלאחר החתונה, או שאני מחליט להיות בבחינת מלאך הלומד כל היום – וחיי המשפחה שלי לא נורמליים, או שאני מחליט לחיות חיים נורמליים ולא נשאר בכולל".
"כאשר ר' בן ציון פלמן מוסר את השיעור, הילדים ישנים במיטות בסלון (חה, חה, אני אומר סלון אבל זו בדיחה… הכוונה ל'חדר הגדול', שבו בני הבית סועדים בשבת, ובו ישנים הבנים בלילות, כי הבנות ישנות בחדר הסמוך), בבית: 2 חדרים, מטבח ומרפסות. אנחנו הבחורים יושבים על צדי המיטה ומאזינים לשיעור הנלהב. ואם קורה שילד בוכה, הוא לוקח את הילד מחזיקו ונותן לו בקבוק, ותוך כדי הוא ממשיך את השיעור.
"לאחר חודשים ארוכים של השתתפות קבועה בשיעורים, הכרתי מול העיניים דוגמא של ניהול בית נורמלי, אדם נורמלי, המנהל את החיים בצורה נורמלית לחלוטין, חי חיי משפחה המתנהלים בדרך התורה, ובתוך כל זה שקוע בתורה ובדקדוק ההלכה.
"בבית שלו פנימה, נולדו אצלי במוחי בני אדם חדשים. מחד גיסא חיי משפחה נורמליים, ובשמחה! ומצד שני שקיעות בתורה ובדקדוק ההלכה. זה השפיע עלי מאד, וגם התחלתי להתייעץ איתו בכל דבר.
"לאחר כשנה וחצי שהשתתפתי בשיעור, החלטתי שגם אני רוצה לחיות חיים כהגרב"צ, בית של בן תורה".
ואז הבחור החל אפילו להתחנן, כדי לרכך את הבעת הפנים המבוהלת מעט של אבא ואמא.
"אני רוצה להדגיש שוב, אבא, את האווירה המיוחדת בבית שכמותו אני מעוניין להקים: למרות שהבית קטן וצפוף מאד, אבל תמיד מבריק, נקי ומסודר להפליא, וזה ממש השפיע עלי להיווכח באמת, עד היכן אפשר לחיות כראוי למרות הכל!".
"פעם אחת כאשר יצאתי מן הבית ונשקתי למזוזה, אמרתי לעצמי במחשבתי ונשאתי תפילה: 'אלוקי, זכני עוד פעם אחת, ועוד פעם, להביט בבית שכולו יהודי מהמסד ועד הטפחות – ממפתן הדלת ועד הארובה, בית שכל פינה וזווית שבו ראויים הם לנשיקה כמו המזוזה'…".
אביו היה בסערת רוח פורתא. קם ממקומו והכריז: "הייתי מעוניין להכיר אותו! אחרי חג הפסח אני נכנס אתך יחד להיפגש אתו בביתו".
והביקור הגיע, הלכה למעשה.
האב התקבל במאור פנים. התיישב ושוחחו, והוא הוקסם מאישיותו של הרב פלמן.
עוד באותו ביקור, לקראת סיומו, האב שהיה גביר גדול, נעמד בהתרגשות והציע להגרב"צ: "הבה נעשה הסכם יששכר וזבולון. אני אפרנס אותך בכל מכל כל, ואף אחתן את ילדיך! ואתה תחתום אתי הסכם יששכר וזבולון".
ר' בן ציון סירב: "אמנם, אני לא יודע מהיכן אני חי, ואינני מבין כיצד אני גומר את החודש, ברוך השם מדי חודש נולדים ניסים חדשים, אבל בשום פנים ואופן אינני מוכן לעשות הסכם כזה!".
לא חמש שנים ולא עשר – עד היום הזה
בתחילה, הבחור חשב ללמוד כמה שנים בלבד, אחרי החתונה, אבל כידוע עם האוכל בא התיאבון, ומי שטועם מנה הגונה מלחמה של תורה – מתאווה עוד יותר, וכתלמיד הגאון ר' בן ציון, ובהסכמתו והכוונתו השליך את הכל מנגד.
אבא המתין לו שנה ושנתיים נוספות, ומשראה בהערכה, כי הבן שלו דבוק לספסל הלימודים, מכר את המפעל לגורמים אחרים.
בהזדמנות נדירה, באחת הנסיעות ברכבת מהירה על גבול בלגיה הולנד, לכיוון אנגליה, הבחור שהתחתן והיה לאברך בעל משפחה גדולה, הראה והצביע לרעייתו על הבנין של המפעל שיכול היה להיות שלו. והקריא על פה בקול את דברי חז"ל:
"מעשה ברבי יוחנן שהיה עולה מטבריא לציפורי, היה רבי חייא תלמידו מלווהו והיה רבי יוחנן רואה כרם, ואמר לרבי חייא אתה רואה כרם זה שהיה שלי ומכרתי אותו בכך וכך, אותה שעה בכה רבי חייא בר אבא ואמר לו: לא הנחת לעת זקנותך כלום. אמר לו וכי קלה היא בעיניך שמכרתי דבר שנברא בששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום, עולם כולו ומלואו נברא ב- ו' ימים, אבל התורה ניתנה לארבעים יום".
והרכבת כבר חלפה והותירה אחריה עשן ופיח, במרוץ החיים המאושרים.
אותו יהודי אבי האברך, בעל הנכסים, הוקיר את לימוד התורה הרציני של בנו, וגם הכיר תמיד תודה לר' בן ציון. ולכן, כמה פעמים נוספות הוא שיגר לו שליחים לבקש בכל זאת לערוך איתו הסכם 'יששכר וזבולון', כפי שהוא עשה בחכמתו עם כמה תלמידי חכמים. הבן ניסה לגייס את רבותיו – הרב שך והרב שטיינמן שישפיעו על הגרב"צ להסכים, אבל הרעיון לא יצא לפועל, ר' בן ציון התחמק.
לאחר שנים רבות שהצפיפות בבית החמירה מאד, עלתה הצעה לבנות ולהוסיף חדר לבית, אז ר' בן ציון פנה לאברך הבן התלמיד חכם: "יש לי כעת הזדמנות לבנות חדר, אין לי כסף, האם אתה יכול לבקש מאביך הלוואה לענין?". הוא שיגר מכתב לאביו (בימים ההם המכתבים היו הרוח המקשרת, לאו דווקא בטלפונים), האב השיב כי אינו מעוניין לתת הלוואה, הוא חפץ לעשות 'הסכם יששכר וזבולון'. ר' בן ציון מיאן ואמר, כי "אחרי כל הלבטים והשיקולים, עדיין הרגשתי היא, שבכך אני עושה מסחר עם התורה שלי. אינני מסוגל לעשות זאת! אלא אבטח באמונה תמימה בהשי"ת שיביא כל מחסורי!
העשיר הכיר שהרב פלמן כל כך נחרץ שלא להשתתף בהסכם כזה, נתן לו את ההלוואה, ואמר שאין צורך להחזירה… אך בסופו של דבר הבניה לא יצאה לפועל, ולא נזקקו להלוואה.
בעל הנכסים היקר הנ"ל לא אמר נואש, ובחכמתו סייע לו בדרכים עקיפות, באופן מתוחכם, עד שר' בן ציון לא ידע כי הוא עוזר לו בכספים, גם לנישואי הילדים.
אך לאחר הסתלקותו של בעל הנכסים, נודע לו לגרב"צ כי המנוח היקר ז"ל אכן סייע לו. ואז אמר לבנו: "בעז"ה אני אלמד משניות לעילוי נשמתו". בסיום השנה פנה שנית לבן: "למדתי אחד עשר פעמים את כל סדר זרעים עם פירוש רע"ב, ואחר כך עם פירוש רש"י לעילוי נשמתו של אביך, כהכרת טובה על שסייע לי בזמני כלכלה קשים".
עסקים טובים.
(מתוך הספר 'ללא שם')