מספר הרב מרדכי נויגרשל שליט"א: לפני שנים רבות עת זכיתי להיות בין קבוצת אישים קטנה שיצרה את מה שכינינו "מערכת ההוכחה לאמיתות התורה", זו המערכת שהוגשה לצבור בסמינריונים שנערכו (ועדיין נערכים). לא היה אדם אחד שטען שיש בידו לפרוך ולו גם פרט אחד מן המערכת.
באותם "ימי בראשית" הצהיר אחד מידידיי בפני קבוצת עורכי דין ותיקים בתל אביב, כי אפשר להעמיד את התורה לבדיקה, כמו מקרה בבית משפט. אחד מהנוכחים, מהמפורסמים שבעורכי הדין בארץ ומהחילוניים ביותר שבהם, הרים את הכפפה ואמר: "משפט זה אני!" ונענה לאתגר.
הוא שכר סוללת חדרים בבית המלון הולילנד (ז"ל) שהיה בירושלים (במקום בו ניצבים כיום בניינים רבי קומות), לשלושה ימים, חמישי שישי ושבת. הוא הגיע עם אשתו ובתו, ומולו הועמדה סוללה של אישים וכותב שורות אלה היה אחד מהם. העבודה חולקה בין כולנו, היינו חמישה שהיו כל הימים כולל שבת, ונעזרנו באישים נוספים שבאו למלא קטע כזה או אחר בבניית הפאזל של ההוכחה. כל אחד מאיתנו היה ממונה על חלקים כאלה או אחרים במערכת.
מיודענו הכריז אחרי שיחת הפתיחה: איני יודע כיצד כל טיעון שאתם טוענים יקדם אתכם אל מטרתכם, אך אתם נראים לי כאנשים רציניים ואם אתם טוענים טיעונים אלה, כנראה שזה יקדם אתכם, ולכן לא אקבל שום טיעון, אלא אם כן יוכח בצורה חד משמעית.
והוא נלחם ונאבק על כל שעל, לא היה פרט אחד שהבאנו ושטענו שלא נדרשנו להוכיח בצורה חד-משמעית. ייאמר לשבחו, יחד עם הקפדתו על כל פרט, שמר על הגינות, וברגע שדבר מה הוכח, הוא לא חזר אליו שנית. הוא סימן אותו כמוכח והמשיך הלאה.
לקראת מוצאי שבת, לקראת סיום, נותרה לו שאלה אחת: "איך יתכן שאני, בן החמישים וחמש, שנולדתי גדלתי התחנכתי בארץ ישראל, שומע את הדברים פעם ראשונה!!!"
מצפים הייתם שלמחרת יניח הלה תפילין, יסגור את משרד עורכי הדין לכמה שעות ביום ולפחות יפסיק לרדוף אחר עניינים דתיים כדי להילחם נגדם. ובכן, דבר מכל זה לא קרה. הבחור הפטיר כדאתמול… עד כמה שידוע, מאומה לא השתנה בצורת חייו.
אשר על כן אומרת התורה "וידעת היום – והשבות אל לבבך". יש להשתמש בידיעה הברורה שנרכשה זה עתה, ככלי לכבוש הלב. ואם זה לא יקרה, הידיעה עצמה לא בהכרח תספיק. יכול הוא להיות מכיר את קונו ומפטיר כדאתמול.
אחרי מעמד הר סיני צריך ליצור בהקדם כלים לקבל את תוכן המעמד, לעבד אותו ולהחדירו ללב כל אחד ואחד. לשם כך נבנו המשכן וכליו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
(קטע מתוך מאמר במגזין 'במה' גיליון 31)