תמיד מספרים את מה שאירע עם אותו אברך שנכנס בשמחה לבית הכנסת ובישר לחבריו: "היום סיימתי בס"ד לעבור על כל הש"ס בבלי, וירושלמי, המדרשים, הזוהר הקדוש, משניות, ארבעה חלקי טור ושולחן ערוך. אני מודה מאוד לרעייתי שדרבנה ועודדה אותי לכך בימים האחרונים".
"בעזרת השם מחר, אעבור לספרי השותי"ם ספרי מוסר וחסידות ולאחר מכן הוויטרינה של כלי הכסף… ובזה סיימתי".
סיפור מבדח זה חוזר על עצמו בכל שנה. אבל זו לא בדיחה. הרבה תוהים מדוע לוקח כ"כ הרבה זמן לנקות את ארון הספרים? – אמנם אצל אלו המחמירים ועוברים על כל דף לבדוק אם אין בו פירור, ולאחר מכן מאווררים כל ספר במשך הלילה, זה יכול לקחת זמן. אבל אם עושים את המלאכה בזריזות מדוע זה נסחב?
התשובה היא: תתבוננו בו כאשר הוא עומד במרומי הסולם. הוא מוציא ספר מאובק. פותח רק לרגע, מעיין קצת ונאנח: "אוי כאשר הייתי בחור, הקפדתי ללמוד בכל יום ספר חסידות אוי כמה התמוגגתי מכל שטיקל של חובת התלמידים', כמה התעמקתי ב'קדושות' של ה'קדושת לוי'. התחזקתי עם ה'מאור ושמש' והפנמתי תובנות ב'חובות הלבבות'. איפה אני היום?" האנחה השוברת את חצי גופו, כמעט ומפילה אותו מהסולם.
הנה השו"ת רבי עקיבא אייגר, והנה ה'שב שמעתתא'.
"אוי, אלו זיכרונות זה מעלה לי. כמה שעות היינו יושבים בליל שישי, מתענגים על כל שטיקל ב'שב שמעתתא', כמה התווכחנו להבין את ה'צריך עיון' של ה'רבי עקיבא איגר'. אוי, איפה אני היום?
בדרכו למטה, בשליבות הסולם. מחזיק בכל כוחו בערימת ספרים, הוא מקבל על עצמו להתחזק בהתמדת התורה. להקציב יותר זמן ללימוד. בשביל מה יש לי כ"כ הרבה ספרים. אם לא בשביל ללמוד בהם לפחות פעם ב — ולעיין לפעמים בספרי הקודש האלו?!
המחשבות וההרהורים האלו לוקחים זמן. לא פלא שהשעות נוקפות.
ובכלל, הנה הספרים שקיבלתי ב'בר מצווה' שלי. ההקדשות שלי הדודים הזקנים שחלקם כבר בעולם האמת באמת מחזירות אותו שנים אחורה.
איזה בחור מתוק הייתי. כמה שאיפות היו לי אז. עם איזו השתוקקות וערגה פירקתי את כל ספרי המתנות מתוך רצון עצום שאזכה להיות תלמיד חכם ולהגות בכל הספרים האלו?! – עדיין לא מאוחר. אפשר להתחיל היום.
נו, ברור שזה לוקח זמן – "לעבור" על הספרים… אבל זה משתלם. רק בבקשה לאחוז ראש עם הסולם, שהירידה תהיה לצורך עליה, ועם הזהירות המתבקשת.
('המבשר', ביטוי הולם, ש. תפילינסקי, ב' ניסן תשפ"ד)