"ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה" (מסילת ישרים פרק כו).
אחד מהעיתים בהם זכו לראות אצל רבנו הרה"ק משטעפנשט זי"ע את עבודתו בקודש, היתה שעת הקידוש בליל שבת, אשר כל השומעים זכו אז לרגשי התעלות והתרוממות ורישומה נחרט בלבם לעולם.
תיאור ממעמד הקידוש כתב הרה"ג רבי דוב רבינוביץ זצ"ל מוואסלוי: "אחר אמירת 'שלום עליכם' בקול נהימה ורעדה, לפני שעמד רבנו לקחת הכוס בידו, היה בכל ליל שבת קודש מחזה נורא ומאוים. רבנו הקדוש נשאר עומד על מקומו, עיניו פתוחות כאשר רואים רק את הלובן שבו והאישון נעלם לגמרי, והתחיל לנשום עמוק. כל נשימה ונשימה הייתה מלווה בנהימה. את הנהימה הראשונה התחיל בקול נמוך, ומנהימה לנהימה נתחזק קולו עד שנפל פחד על כל הסובבים. ככה נשנו הנשימות והנהימות כעשר דקות, ואז החל לרדת בקולות הנהימות עד שנשתתק לגמרי, ומיד אחר זה קיבל הכוס בידו והתחיל בקידוש היום.
כעין עבודה זו ראו אצלו גם בשעת קידוש לבנה, שהיה עומד כשעה ויותר בדביקות גדולה. סיפר הרב הלפרין חתנו של הגאון רבי חיים אהרן טויבעש, שפעם הלך ברחובות העיר בוטושאן באישון ליל בתקופה שרבנו שהה בעיר, ולפתע ראה הרבה אנשים רצים לכיוון מסוים. כששאל אותם לאן הם רצים, ענו לו כולם כאחד שרבנו יצא זה עתה למרפסת הבית שבו התאכסן עם מניין מצומצם מהמקורבים כדי לקדש הלבנה. ואכן הרחוב מתחת למרפסת התמלא בקהל רב שבאו לראות.
וסיפר הרב הלפרין, שאז בקידוש לבנה היו כולם יכולים לראות איך שרבנו הוא כולו רוחניות ואינו מרגיש כלום מה מתרחש סביבו. רבנו עמד על מקומו ובמשך יותר משעה לא זז. והנה באמצע קידוש לבנה עבר במקום ההוא גדוד חיילים שעשו אימונים, וירו מטנק למעלה באוויר. הדבר אירע באופן פתאומי בלי שום התכוננות מצד השומעים, וכמובן שמחמת יריית הטנק שהשמיעה רעש גדול נזדעזע כל הקהל. אולם הוא התבונן ברבנו וראה שלא קם ולא זע זיז כלשהו, וכאילו לא קרה שום דבר וכאילו הוא לא נמצא כאן כלל.
(י' שרייבר, 'המבשר תורני' מטות תשע"א)