"לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ" (דברים כ"ה, ט"ו)
זקן ושבע ימים היה הגאון המופלא רבי ירוחם פישל פערלא זצ"ל בפטירתו. רבי ירוחם, שנולד וחי בעיר ורשה, זכה שתורה וגדולה התאחדו על שולחנו. במשך עשרות שנים יושב היה בחדרו, הרחק מעיני העולם, ויגע בתורה לשמה כשהוא רכון על ספריו מבוקר עד ערב.
רק לעת זקנתו נודע הוא לשם ולתהילה בישראל, בזכות החיבורים הגדולים שהוציא, ובפרט חיבורו הגאוני והמקיף על ספר המצוות לרבנו סעדיה גאון. לעת זקנתו, עלה לירושלים עיר הקודש, שם התגורר בדירה צנועה בטבורה של שכונת 'בתי מחסה' שבין החומות, ועד מהרה הפך ביתו לתל תלפיות בעבור גדולי ירושלים וגאוניה, רבנן ותלמידיהון.
באחד מן הימים, עת ביקרו בביתו כמה מהמסתופפים בצילו, אברכים צעירים שקנו ממנו חכמה ודעת, פתח רבי ירוחם בשיחת חולין של תלמידי חכמים וכה סיפר:
"פעוט ורך בשנים הייתי, כאשר נטלתני אמי בזרועותיה והובילתני לרחובה של עיר, שם נדחקה עמי בינות להמון אדם שהמתין בציפיה.
"היה זה כאשר גאון הדור, הגאון רבי שלמה בן רבנו עקיבא איגר זצ"ל, הגיע לביקור קצר בעיר מולדתי. הרב שנודע היה בשערים כגדול בתורה וכצדיק נשגב, הסכים לבקשת פרנסי העיר לקבל קהל לברכה ולעצה. עד מהרה התברר לגבאים כי לא יוכל הרב לעמוד בלחץ הגובר; אלפי אנשים, נשים וטף מכל קצוות העיר, התאספו ובאו אל מעונו. רבים מהם נשאו את עולליהם בידיהם, וכולם בקשו לזכות להתברך מפי הגאון, ולכל הפחות לחזות בנועם זיו פניו.
"קבלת הקהל שהחלה בשעת צהרים מוקדמת, הלכה והתארכה עד לשעות הערב המאוחרות. במשך זמן זה לא עצרה דלת חדרו של הרב מלסוב על צירה, כאשר בזה אחר זה נכנסו הממתינים הרבים, התברכו ויצאו. בשעת לילה מאוחרת כבר חששו הגבאים לשלומו של הרב. הם הביטו בקהל הרב שעדיין ממתין בחוץ, והבינו כי אין כל סיכוי שהרב יספיק לקבל את כולם.
"בעצה אחת עם הרב יצא אחד הגבאים אל הגזוזטרה שלפני הבית והודיע: 'עקב חולשתו של הרב והשעה המתאחרת, קבלת הקהל מסתיימת כעת!'. רחש של אכזבה נשמע מקרב הקהל, והגבאי המשיך בקול מתנצל: 'בעוד כמה דקות יצא הרב אל הגזוזטרה, ויברך את כל הקהל הקדוש, כאיש אחד בלב אחד…'.
"דקות מספר לאחר מכן, נראתה דמותו ההדורה של הרב נשענת על גדר הגזוזטרה. זקן השיבה שירד על פי מדותיו ועיניו הטהורות הבוהקות, שיוו לו מראה של מלאך. הוא הביט במבט מלא רחמים בקהל הרב שנאסף תחת מעונו, עצם את עיניו והחל לברך בחום: 'יברך ה' אתכם ואת צאצאיכם בבריאות, נחת ואושר. שאו ברכה בלימודכם וראו הצלחה בעסקיכם. תזכו לגדל בניכם לתורה ולמצוות, תרוו מהם רוב נחת, ותזכו לראותם גדלים לתלמידי חכמים יראי ה', להשיאם לזיווגים הגונים, ולראות מהם בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות כל ימי חייכם…'.
"הרב סיים את ברכתו, וקול 'אמן' רועם נשמע מפי קהל הנאספים, שמיד החל להתפזר לביתו.
"ביקש הרב לשוב אל חדרו, אלא שלפתע נשמע קול צעקה מתוך הקהל. היתה זו אמי היקרה, אשר לא יכלה לשאת את העובדה, כי תפסיד את ההזדמנות הנדירה שכה יחלה לה, לזכות את בנה בברכה מפי גאון הדור בכבודו ובעצמו. שעות ארוכות היא עמדה חלקן תחת השמש הקופחת, כשחלק מהזמן היא נושאת אותי על ידיה במאמץ ניכר, ופתאום… האם היא תאלץ להחמיץ את הזדמנות הפז?!
"מבלי להסתכל לימין או לשמאל, היא נדחקה ופנתה אל אחד הגבאים בדרישה תקיפה: 'אני מוכרחה להיכנס לרב. אינני מוכנה להסתפק בברכה כללית. אני מבקשת ברכה אישית בעבור בני, שיגדל ויאריך ימים בתורה!'.
"הגבאי ניסה להתנגד, אך אמי התעקשה ולא ויתרה. בין כך ובין כך הגיעו הדי הצעקות לאזניו של הרב, והוא התעניין לפשרן. אחד הגבאים התנדב להסביר: 'יש כאן אשה שלא מוכנה לוותר. היא מנסה בכל כוחותיה להיכנס אל הרב, ועל אף שניסינו להסביר לה כי הדבר אינו אפשרי, היא אינה נסוגה לאחור ומתעקשת להיכנס…'.
"הרב שהתפעם ממסירותה של אמי למען חינוך בנה, הורה מיד לגבאים להכניסה, ואמי נכנסה אל החדר כשאני אחוז בידיה. 'מה בקשתך?', שאל הרב ברוך, ואמי השיבה: 'מבקשת אני כי יברך הרב את בני העולל, יהודה ירוחם פישל, שיגדל לתלמיד חכם ויאיר את עיני ישראל בתורתו!'.
"או אז הניח הרב את ידיו הקדושות על ראשי וברכני בחום וברגש: 'יהי רצון שתזכה לצמוח לגדול בישראל. תגדל ותהיה לתלמיד חכם אמיתי, ותזכה לאריכות ימים ולזקנה מופלגת'. למרות היותי רך בשנים", סיפר רבי ירוחם, "זוכר אני עד עצם היום הזה כיצד ענינו יחדיו – אמי ואני – בקול רם ובאמונה תמימה: 'אמן!', כשדמעות של שמחה והתרגשות מציפות את עינינו.
"אותה ברכה, שנענתה מפינו ב'אמן' נרגשת, המשיכה ללוות אותי לאורך כל חיי, ואף כאשר לעת זקנותי זכיתי לחון את עפרה של ירושלים עיר הקודש".
רבי ירוחם פישל פערלא נפטר בל' לחודש שבט ה'תרצ"ד, כבן תשעים שנה, כשמאחוריו שנים ארוכות של עמל בלתי פוסק בתורה, ועד עצם היום הזה ממשיכים חידושיו להפעים את עיני הלומדים בגאונותם המופלאה.
('זהרי חמה' עמ' שמב; 'נשמת יעקב' עמ' 178 מתוך עלון 'וכל מאמינים')