שבת אחת בבוקר הגיע פלוני למרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל עם כאב שיניים ונפיחות בפנים. "אני סובל קשות". מרן הגרש"ז שמע על פרטי הכאב, התעניין והקשיב והתיר לו ליטול גלולה לשיכוך הכאבים לפי מה ששמע מפיו וראה בעיניו.
החולה היה נתון בסערת רוח וקרא בקול זעקה: "תרופה לא תסייע לי, כי אני במצב של פיקוח נפש! אני זקוק לרופא שיטפל בי מיידית, יפתח את השן, יוציא את המוגלה מיד וינקה את המקום".
מרן הגרש"ז אמר לו כי לפי הבנתו, מצבו הרפואי לא מתיר לעשות את כל 'מלאכות שבת' הללו שבפתיחת השורש וניקוי המקום.
הצעיר עמד על דעתו בסערה: "זה פיקוח נפש ממש. אם לא אקבל טיפול מידי, אני מת!".
מרן (שהבין כי הוא נתון במצוקה של פחד רב ולא מוצדק) החל להתנהל בחכמתו…
בשערי חסד, מקום מגוריו של מרן הגרש"ז, התגורר רופא שיניים. מרן הגרש"ז ביקש שיקראו לו. כאשר הגיע, מרן הגרש"ז הכריז כי לפי טענתו של החולה הוא נתון במצב של פיקוח נפש מחמת זיהום בחניכיים, ולפי הרגשתו של החולה אכן יש לטפל בפיו ללא דיחוי למוצאי שבת.
הרופא ניסה להתווכח על הדיאגנוזה, אבל מרן היסה אותו והסביר לו כי זו משאלתו של החולה. כאשר החולה לא הבחין, הוא לחש כמה משפטים באוזני הרופא…
על פי הסכמת מרן הגרש"ז, החולה עם הנפיחות בפיו והרופא יצאו יחדיו למרפאה. צעדו והגיעו לפתח המרפאה. הרופא נעמד על עומדו ואמר לחולה: "ידידי היקר, מה שמותר לי לעשות, אעשה למענך. אבל יותר ממה שאני חייב – לא אעשה בשום אופן. ולכן, כיון שאתה החולה ואתה הזקוק לטיפול, אתה תדליק את התאורה. נא ללחוץ על המתג הראשי ולהדליק את האור כדי שנוכל להיכנס ולהתחיל בטיפול".
החולה הזדעזע קמעה. הרהר. נרתע ומיד החל פוסע לאחור. "לא לא, לא כואב לי עד כדי כך". חשב שניה נוספת והכריז: "נדחה את הטיפול בכמה שעות למוצאי שבת"…
(הרב א' חפץ, מוסף שבת קודש יתד נאמן תצוה תשע"ד)
2/359