"הבהרתי ל'חפץ חיים' כי חלילה לא הקפדתי. הח"ח לא נרגע", סיפר רבי מרדכי לייב הכהן קאמינצקי זצ"ל, "'בכל זאת ארצה לברכך ולפייסך כראוי', אמר. 'שמא תחפוץ באריכות ימים'?. 'אמנם ברכה ראויה היא', השבתי, 'אך חושש אני, שכאשר האדם מזקין, גופו נחלש ודעתו מיטשטשת'… 'כהן אני, ואברכך בשלמות', ענה ה'חפץ חיים'… ואז פתח הכהן הגדול את פיו, ובירכני בלשונו הטהורה: 'יהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים, בבריאות הנפש והגוף ובצלילות הדעת'"

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל ג). וברש"י: "לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין".

שלושה נביאים ברוח אחד נתנבאו ב'זה הדבר'. הלא המה, הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זי"ע (נועם אלימלך ד"ה איש), הרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע (עבודת ישראל), והרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע (מאמר מרדכי). 'לא יחל דברו' – מי שאינו מחלל את דבריו בדיבור"י חולי"ן (כלשון רש"י המוזכר), זוכה ש'ככל היוצא מפיו יעשה' הקב"ה בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. כדברים הללו נשמעו בבית מדרשם של רבים מהצדיקים מהדורות הקודמים זי"ע. וכן מביא החיד"א בשם המקובל רבי חיים ויטאל זי"ע.

ומקור דבריהם בספר הזוהר הקדוש (פיקודי דף רכ"ה ע"א), שמילי דעלמא ודיבורי חולין פוגמים הלשון וברכתא לא שריא עלייהו.

זהו כוחו של הפה. אם הוא בטהרה אזי הוא מקור הברכה, ואם חלילה להיפך – הרי הוא כלי טמא שלא יֵרצו דיבוריו לה'. והדברים עתיקין.

זהו שאמר המלך החכם (משלי יח כא) "מוות וחיים ביד הלשון". אם הלשון טהורה – הרי שהחיים תלויים בה בגזירת אומר. אך חלילה כשאינה טהורה הרי שמוות בה, ר"ל.

ותגזר אומר ויקם

רבי מרדכי לייב הכהן קאמינצקי זצ"ל, מדמויות ההוד שבשכונת 'שערי חסד' שבירושלים של מעלה, זכה לאריכות ימים מופלגת. לעת זקנותו נשאל ע"י הגה"צ רבי משה זייבלד זצ"ל (שזכה מידי פעם לשמשו, ולימים שימש כרב ביהמ"ד אלכסנדר בב"ב): "ילמדנו רבינו, במה הארכתם ימים?"

התרצה לו רבי מרדכי לייב וענה לו: "דבר אריכות ימי קשורה בסיפור שאירע עמי בצעירותי", פתח פיו בחכמה, וסיפר:

"בצעירותי החל שמו של הכהן הגדול מאחיו, מרנא ה'חפץ חיים' זצ"ל להיות מופץ בעולם היהודי כולו. גאונותו וקדושתו ומפעלי חייו הגדולים של הצדיק, ובפרט ספריו הקדושים 'חפץ חיים' ו'משנה ברורה' שעל זה האחרון עמל כשלושים שנה, התפרסמו בראש כל חוצות, ובנוסף להם, האהבת ישראל הנדירה שלו ומידותיו המופלאות, ויתר שלל מדרגותיו – הקנו לו שם גדול כאחד הגדולים שבארץ, ובכל מקום שחו ממנו בהערכה מופלגת.

"ה'חפץ חיים' לא חס על כבודו, והיה יוצא למכור את ספריו בעצמו בעיירות הקרובות והרחוקות, מעמיס היה את מגוון ספריו על כתפו, וכך היה סוחב אותם על גבו ממקום למקום. כשהיה מגיע לעיירה מסוימת, היה פונה לאלתר לבתי הכנסת המקומיים, ולאחר תפילת ערבית הציע את ספריו למתפללים, כרוכל מן המניין. והיו הבריות רגילין להתבדח ולומר, שה'חפץ חיים' במרכולתו של ספרי שמירת הלשון, מזכיר את אותו רוכל הלוא הוא רב אלכסנדרי (מדרש ויק"ר טו ב. ע"ז יט:) שהיה מסתובב בעיירות והכריז 'מאן בעי חיי', וענה לאותן שחפצו בכך 'מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. כאלו היו צדיקי קדמאי".

ממשיך רבי מרדכי לייב לספר: "באחד הימים הגיע צדיק זה לעיירה בה התגוררתי, העמיד ספסל בפתח ביהמ"ד ופרס עליו את ספריו, הפעם העמיד בראש את הכרך הראשון של חיבורו המופלא 'משנה ברורה' שהוציא זה עתה לאור, למוכרו לכל מאן דבעי. ניגשתי אל ה'חפץ חיים' ולקחתי הימנו את 'המשנה ברורה' לעיון, לראות אולי ימצא הספר חן בעיני. לאחר דפדוף קל הבנתי מיד את גודל מעלותיו של הספר, שילמתי עליו במיטב כספי, לקחתיו והלכתי.

"עברו מספר שנים, ושוב ניצב ה'חפץ חיים' על עומדו אחר תפילת ערבית, והפעם היה 'משנה ברורה' חלק ב' שהפציע זה עתה אורו מוצע למכירה. חפצתי בכרך נוסף זה, אחר שראיתי בראשון כי טוב, וניגשתי עם הסכום ל'מוכר' ה"ה הח"ח. ה'חפץ חיים' נתן בי מבט ומיד שאל אותי לשמי, משאמרתי 'מרדכי לייב הכהן' ענה ואמר לי: 'נראה לי שאת הכרך הראשון קנית ממני', אישרתי בשמחה. הצדיק מביט בי שוב, ואומר בצניעותו 'כמדומה, נשאר לכם חוב אצלי עבור הכרך הראשון שקניתם, בסך כך וכך' תוך כדי שהוא מצביע על שורה כתובה בפנקסו 'מרדכי לייב הכהן כך וכך רובל'.

"השתוממתי מאוד", אמר רבי מרדכי לייב, "ולכן עניתי בהכנעה: 'במחילה מכבודו, אך את הכרך הראשון קניתי במיטב כספי, ושילמתי עליו עד הפרוטה האחרונה, שמא טעות היא בידכם?'

"הצדיק הקדוש לא התווכח עמי, הוא אמר 'אם יהודי טוען ששילם הכל, הרי מן הסתם אכן כך הוא, והטעות אצלי, עמכם הסליחה'. לקחתי עמי את הכרך השני, ואצתי עמו לביתי ליהנות ממנו.

"ה'חפץ חיים' המשיך בנדודיו ואחר יומיים הגיע לעיירה אחרת, גם כאן העמיד את 'מרכולתו' – משנה ברורה חלק ב' על ספסל בפתח ביהמ"ד, וקרא לשוחרי תורה לבוא לקנות את הספר, ולהכניס ברכה בבתיהם. בין הצובאים על 'דוכנו' היה יהודי שצהל לקראת בואו וחזרתו, ובשמחה רבה פנה ל'חפץ חיים' ואמר לו: 'אוי רבי, ברוכים הבאים, ברוך שובכם לשלום לעירנו, ציפיתי לכם. שמי מרדכי לייב הכהן ואני אסיר תודה על הכרך הראשון שלקחתי מכם בהקפה, וב"ה נהניתי ממנו מאוד, עתה מבקש אני לרכוש את החלק החדש, שמן הסתם אף הוא אינו נופל בטיבו מקודמו, ובהזדמנות זו אשלם גם את חובי מהפעם הקודמת!'

"בין רגע הבין ה'חפץ חיים' את מה שאירע בעיירה הקודמת. ישנם שני 'מרדכי לייב הכהן', והוא סבר כי הראשון הוא זה שחייב לו ממון. הוא התמלא צער רב, על שחשד ב'מרדכי לייב הכהן' האחר על לא עוול בכפו. הוא לקח את התשלום מיד מרדכי לייב הכהן ה'אמיתי', ותיכף ומיד סגר את דוכנו, קיפל את כל ספריו, העמיסם על כתפיו ושם פעמיו חזרה אל העיירה הקודמת, להתנצל בפני מי שחשד בו ואין בו.

"משרק הגיע ה'חפץ חיים' לעיירתי", מספר ר' מרדכי לייב הכהן מירושלים, "החל תר מיד אחר 'מרדכי לייב הכהן', ואחרי בירור קצר סר בכבודו ובעצמו לביתי ונקש על הדלת. פתחתי ומאוד השתוממתי לראותו, אך בטרם הספקתי להזמינו ולכבדו כראוי, החל ה'חפץ חיים' לשפוך דברי פיוס ותנחומים על כי חשד בי לריק, ועתה הובררה לו טעותו המרה, כשפגש במרדכי לייב השני. 'משכך, מבקש אני את סליחתך', סיים החפץ חיים.

לשמע דבריו, התחלחלתי. הבהרתי לו בתוקף כי חלילה לא הקפדתי, ולריק הטריח עצמו הצדיק עד הנה.

"הח"ח לא נרגע, 'בכל זאת ארצה לברכך ולפייסך כראוי', אמר. 'רבי, איני זקוק למאומה ברוך ד". עניתי. אולם הצדיק לא ויתר, 'ושמא תחפוץ באריכות ימים?'.  'אמנם ברכה ראויה היא', השבתי, 'אך חושש אני, שכאשר האדם מזקין, גופו נחלש ודעתו מיטשטשת'…  'כהן אני, ואברכך בשלימות', ענה ה'חפץ חיים'. לזה כבר הסכמתי, בשמחה.

"ואז פתח הכהן הגדול את פיו, ובירכני בלשונו הטהורה: 'יהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים, בבריאות הנפש והגוף ובצלילות הדעת'. זהו סוד אריכות ימיי ושנותיי", סיים רבי מרדכי-לייב את סיפור המופלא.

חמש שנים לאחמ"כ, בהתקרב רבי מרדכי-לייב לשנתו המאה, הודיע למשפחתו ולסובביו שבאה השעה וכך, בצלילות דעת מלאה, כאשר בריאותו איתנה ולא נס לחו, נכנס לעולם שכולו טוב… ונתקיימה בו בשלימות ברכת הכהן הגדול.

בחוצות ירושלים התגלגלה המליצה העליזה: 'אשרי מי שהחפץ חיים חשד בו'…

החיים והמוות ביד הלשון

כולנו עומדים משתאים ונפעמים מגודל סיפור נס זה, מברכת פיהו של ה'חפץ חיים'. אך מורי ורבותי, אין כאן לא נס ולא מופת. יש כאן התגלמות הפסוק הנזכר, במלואו: "לא יחל דברו" – מי שאינו מחלל דבריו, זוכה אשר "ככל היוצא מפיו יעשה". ומי לנו כאותו כהן מרן ה'חפץ חיים', ששמירת הלשון היתה בראש מעייניו. לא פלא, אפוא, שככל היוצא מפיו יעשה – הקב"ה, צדיק גוזר והקב"ה מקיים. משכך, הוא ציווה, ויעמוד.

וכבר העיד ה'חפץ חיים' עליו בעצמו, שזכה שפיו נשמר בבריאותו בעבור ששמר פיו ולשונו, וכך היה מעשה:

לעת זקנותו, כשנכנס אליו תלמיד אחד בעת שכבו על מיטתו תשוש, פתח ה'חפץ חיים' את פיו והורה לו לתלמידו שיבדוק את שיניו ויספרם. התלמיד נבוך, אך אין מסרבין לגדול, ובלית ברירה החל סופר את השיניים ומצא ל"ב שיניים שלימות ובריאות, ללא סדק וללא חיסרון כלל ועיקר, דבר נדיר ביותר אף בימינו לאדם בגיל מאוחר כזה, וכל שכן בתקופתו, שהייתה רפואת השניים במרחק רב.

תוך כדי שהתלמיד מתפלא לנוכח ראות עיניו, ועל עצם גופו של עניין מה חפץ להראותו בכך, חייך אליו רבו ואמר לו: "שמרתי על פי, על שפתי ועל לשוני בזהירות רבה, ולכן מידה כנגד מידה שמר השי"ת את פי ואת שיניי". היינו, שפיו הקדוש מרוב זהירות בשמירתו, נעשה ככלי שרת ממש, בשלימות ללא פגם, ולא כשברי כלי שרת שפסולים לעבודה.

ואת זה רצה להנחיל לתלמידו ולכלל ישראל, כי השומר פיו זוכה שנהפך פיו לכלי קודש שמור וטהור. וכפי שמביא ה'שם משמואל' בריש פרשתן בשם רבינו יונה שאדם ששומר פיו נעשה הפה ככלי שרת ממש, ע"כ. והיינו כמו שכלי שרת מקדש הכל, גם פיו מקדש את כל גופו ככלי שרת ממש.

הלשון הנקייה – סימן לכל מידת רוחניות האדם

החסיד בעל הצדקה הנודע רבי דוד לייב שווארץ מויז'ניץ זצ"ל, סיפר (מובא בספר בחוזק יד עמ' נ"א) שפעם אחת התעורר וויכוח בהנהלת הישיבה הקדושה דויז'ניץ, בנוגע לקבלת נער עולה חדש מרוסיה לישיבה, ובאו לשאול את פי האדמו"ר מרן ה'אמרי חיים' זי"ע כדת מה לעשות. ענה ה'אמרי חיים' ואמר שיבדקו בעת שמשחק, איך הוא מדבר עם חבריו, אם הוא מדבר בלשון נקיה – אזי אפשר להכניסו לישיבה, וניתן לקוות שיעלה במסילה העולה בית א-ל, אך אם לשונו עם חבריו אינו נקיה דיה, אזי כולו פסול הוא ואין לקבלו.

"ומשל למה הדבר דומה", אמר ה'אמרי חיים', "לחולה אשר מגיע לרופא, מצווהו הרופא שיוציא לשונו חוצה, אם לשונו נקיה – סימן הוא שבריאותו תקינה, אך אם לשונו אינה כתיקונה – הרי סימן מובהק הוא אשר כל מערכת הבריאות שלו לקויה. כך הדבר ברוחניות", סיים ה'אמרי חיים'.

מסופר על קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע, ששוחח פעם במעלת שמירת הלשון ובחומרת שיחת דברים בטלים. תוך דבריו הפטיר: "מובטחני שמי שישמור פיו ולשונו, ולא ידבר דברים בטלים למשך ארבעים יום, יזכה לרוח הקודש".

חסיד אחד כששמע דברים מפורשים יוצאים מפי רבו 'ונפשו איוותה' לרוח הקודש, לאתר 'ויעש' – סגר את פיו למשך ארבעים יום בתענית דיבור רצוף, ללא אומר וללא דברים, עשה עצמו כאילם ממש. והחל לספור הימים בכיליון עיניים, בהתקרב יום הל"ח הל"ט לא יכל כבר לעצור בעד גודל התרגשותו, והנה אתא ובא יום הארבעים, הוא מתענה בדיבורו, אינו פותח פיו וממתין לשעת השקיעה, עוד מעט קט וכבר יזכה וודאי ל'רוח' המיוחל. הוא כבר החל לדמיין בעיני שכלו איך ייראה כאשר יידע מכל ה'נייעס' והחדשות הנעשים בכל העולם כולו לפני כולם, וכך דמיין את עצמו משוטט מקצה העולם לקצהו, רואה ויודע כל דבר, יודע דעת עליון מהעבר ומהעתיד, ועם ישראל ינהרו אליו לשמוע ולראות… אאאח…

והנה באה השעה, אך, איי איי איי, לא רוח ולא קודש, לא דובים ולא יער, הוא רואה ושומע הכל כביום אתמול כי יעבור, לא ניתווסף אליו כהוא-זה. בלית ברירה החליט להמתין עוד קצת, אולי 'לוקח זמן' עד שזוכים ל'ותנח עליו הרוח', אך עברו שעות רבות ועדיין נותר בעיניו כפי שהוא. ללא שום רוח קודש עליה דיבר הרבי.

בקומה שפופה, במר נפש ובקצת טרוניה עמד לפני הרבי מרוזי'ן זי"ע, וחמתו בערה בו. הייתכן כזאת, מ' יום שמרתי על שתיקה מופלגת, כעצת הרבי, והנה עתה לריק עמלתי? ציפיתי לכל הפחות ל'מעין רוח הקודש', אך לא מיניה ולא מקצתיה. "רבי, איה הבטחתך?"…

משידע והכיר הרה"ק את אשר לפניו, ענה ושאל לו בהארת פנים: "אמור לי חביבי, האם באותם ארבעים יום, התפללת את התפילות כתיקונן?" –"וודאי!", נזדעק החסיד, "איזו שאלה היא זו, וכי חשוד אני ללא תפילה?"… ענה לו הרבי: "הנה הדברים בטלים שלך באותם ארבעים יום! תפילותיך ללא כוונה כדברים בטלים נחשבו, שהלא תפילה ללא כוונה הריהו כגוף ללא נשמה (מובא בכמה מקומות, ביניהם, חובות הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג ד"ה והתשיעי, עיי"ש בארוכה)… לו היית מתפלל בכוונה וגם נוצר לשונך, כי אז הייתה תפילתך חשובה טפי מכל רוה"ק גם יחד"…

כשננצור אנו לשוננו, נזכה שגם פינו יתקדש בקדושה של מעלה ככלי שרת, וגם, אפשי, נזכה לרוח קדושה וטהרה ממרום, לחוש את קרבת ד' כדבעי.

מסופר על היהודי הקדוש זי"ע, שפעם אחת הלך יחד עם תלמידו עלי דרך, וראו עופות פורחים ובהמות רועות באחו, אמר התלמיד לרבו "נפשי חשקה להבין דיבורם וציפצופם של אלו, אנא ילמדני רבנו". ענה לו רבו בחכמה: "לכשתבין מה שפיך מדבר, אז וודאי תבין גם מה שהם מדברים". והדברים מדברים בעד עצמן.

ומעין זה מסופר עליו עוד, שפעם אחת שלח קבוצה מחסידיו לאכסניה פלונית, ללמוד שמירת הלשון מהי. משבאו לשם כיבדם הפונדקאי – יהודי ירא שמים מרבים – במיני מאכל ומשתה, והם, כדרכם של יראי ה', החלו לחקור ולדרוש אחר הכנת התבשילים, מי שחט מי בדק ומי מלח, ומי בישל ומי השגיח ועוד ועוד, בגוזמא קצת יתר מן המידה. בעל הפונדק שנעלב על שחשדוהו סתם, נענה אליהם ברוגזה: "בטרם ניגשים אתם לבדוק מה שאתם מכניסים בפיכם, תבדקו קודם מה שאתם מוציאים מפיכם"…

החסידים הבינו את הרמז, ולמדו פרק נכבד בשמירת הפה והלשון.

והוא מוסר השכל גדול, שעל אף אשר ראשית חכמה יראת ה', שאסור להכניס שום מאכל לתוך פיו טרם בירור טיב הכשרות… עכ"ז אין בהכי שום היתר לבייש את הזולת או להשתלח בו בחיצי לשונו, אלא טרם ניגשים לברר טיב הזולת – יברר מקודם טיב שפתי לשונו, לא להיות צדיק על חשבון זלזול באחרים, ודי לחכימא.

ובעניין זה של מוצאות הפה – מן הראוי להביא מילתא טבא מאת המשגיח רבי ירוחם זצ"ל ממיר (מובא ב'לתתך עליון' על פרשת השבוע), שמרגלא בפומיה לומר, שבפרשתן פרשת הנדרים טמונים דברי מוסר והשכל, וכך היה אומר: "לימוד פרשת נדרים בתורה, ולימוד מסכת נדרים שבש"ס, צריך לעורר אצל הלומד התפעלות תמידית והכרה בגדלות האדם, לראות עד כמה יש בכח האדם לחולל בדיבורו פלאות, להבין שבהבל פיו הוא יכול לשנות דבר שהיה מותר לאסור. וכך לשנות את הבהמה ולהפכה מבהמת חולין לבהמת הקדש, ע"י שיקדיש אותה בפיו, ומכאן ואילך הנאה מבהמה זו היא איסור מעילה…

"כח מיוחד זה ניתן לישראל, שבפיו של האדם טמונה גדלות עצומה. לא לחינם נקרא האדם 'מדבר' עד שאונקלוס מתרגם הכתוב (בראשית ב ז) ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממלל"א, היינו שכל מהות האדם, גדלותו וכוחותיו טמונים בפיו ובכח דיבורו". וממשיך רבי ירוחם ומסיים נוראות: "וכמו שהאדם יכול לשנות את מהות הבהמה ע"י דיבורו, כך יכול לשנות האדם את מהותו שלו ע"י דיבורו", ע"כ תוכן דבריו המעוררים.

מעתה, אחר דבריו הנוקבים של רבי ירוחם, מקבל פסוק דידן הבנה חדשה, והכי קאמר קרא: הנה כי כן "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו", עליו להסיק מיניה כח הדיבור מהו, ומינה תשמע אשר חלילה "לא יחל דברו", אלא "ככל היוצא מפיו יעשה".

אגמור בדברי נעים זמירות ישראל, שאמר (תהילים לז ל-לא): "פי צדיק יהגה חכמה" – אם ישגיח האדם על מוצאי פיו ויהגה דיבורו בחכמה, וכן "ולשונו תדבר משפט" כדבעי, אז יהיה פיו ככלי שרת, כארון ה', ויזכה להמשך הכתוב "תורת אלוקיו בלבו לא תמעד אשוריו".

(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)