הרב אברהם פוקס
הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצוק"ל היה מגדולי בעלי המופת בדורותיו, ונפטר לפני כמאה וחמישים שנה. מנהגו היה לפזר תדיר את הונו לצדקה, ולעצמו הסתפק במועט שבמועט. כל ימיו השתדל והתאמץ עבור יהודי העיר, שיהיה להם בשר לכבוד שבת קודש, וכבר מיום ראשון היה אוסף מעות עבורם, כדי שיוכל לקנות בשר לכבוד שבת קודש.
והנה שבוע אחד איסוף המעות היה בקושי, והתרומות שקיבל לא היה בהן בכדי לקנות בשר כפי צורך עניי העיר. רבי מאיר הצטער צער רב אך לא לזמן מרובה, הוא החיש את צעדיו לחצר ביתו, וניגש אל הפרה שהיתה בחצרו. פרה זו היתה מקור הפרנסה לבני ביתו, באמצעות החלב שהיו חולבים ממנה ומוכרים אותו, אך רבי מאיר לא נרתע, הוא נטל את פרתו ויצא עמה לעבר השוק למוכרה, מתוך שהכיר באשתו הצדקנית שתסכים לדבר, ובלבד שלא ישארו העניים רעבים בשבת קודש.
אותו יום שישי חילק רבי מאיר את הבשר כהרגלו מדי שבוע, אך בשמחה יתירה על שזכה לעמוד בניסיון ולמכור את מקור פרנסתו למען מצוה נעלה זו.
ופרנסה מנין? אין זו דאגה שלו, בעל הפרנסה ייתן לו את פרנסתו, וכי הפרה היתה נותנת הפרנסה? שליחה מאת הבורא היתה ותו לא, והוא ישלח שליח אחר.
כאשר ניגשה הרבנית לחצר על מנת לחלוב את הפרה, נוכחה לתדהמתה לראות כי הפרה איננה, נכנסה לבעלה ושחה לו בצער כי הפרה ברחה, השיב לה רבי מאיר: "הפרה לא ברחה, היא עלתה לשמים ושם היא מחכה לנו…".
אמרו תלמידיו, אותה שבת שמחתם עלתה ורבתה עד מאד, הם היו מאושרים על שזכו לכבד את השבת בבתיהם של העניים במחיר פרתם.