הרב מנשה גליקזאהן שליט"א
לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו (דברים יא, כב)
פירש רש"י: הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים.
על ר' זונדל מסלנט מסופר: כשהיה בחור, היה עושה את דרכו לירידים ושם היה עוסק במסחר, אך חוץ מענייני המסחר, היה עוזר לעגלונים בפריקה וטעינה, ואף לסוסים היה מביא בעצמו מים להשקותם. מכריו שאלוהו: עד כדי כך מטריח רבינו את עצמו עבור סוסים? השיבם: "חז"ל אומרים 'מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום', ואצל הקב"ה כתוב: 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' מבלי להבדיל בין אדם לאדם, ולא בין אדם לבהמה".
דמות מופלאה היה הגה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל, אביהם של הנדכאים ושבורי הלב. ביתו היה פתוח לכל אדם בכל עת ובכל שעה. את כל אותן בריות אשר גורלן לא שפר עליהן, היה מקרב בחביבות יתירה, וכאב רחום היה דואג לכל מחסורן. את אותם מעשי החסד היה עושה בענווה ובפשטות כדרכם של בני ירושלים המסולאים מפז, שהיו בורחים בכל עת מן הפרסום ומן הכבוד. תדיר היה מחדיר את דרך האמונה הפשוטה שלנו אין כלום בעלמא הדין, והכל מאתו יתברך. על מאמר חז"ל הנ"ל 'מה הוא רחום אף אתה תהא רחום' היה מפרש כך: מה הוא רחום, כשם שהקב"ה רחום כלפי בני ישראל אף בשעה שאין אנו מתנהגים כדבעי, אי הכי היה נשאר להתנהג עמנו במידת הרחמים, אף אנו ננהג במידה זו, ואף שמכעיסים אותנו או שעושים לנו דברים שאינם נושאים חן בעיננו, עדיין נתנהג במידת הרחמנות ונדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.
בשורות הבאות נפתח צוהר והצצה אל מעשי החסד המופלאים שראו אצלו בכל עת מצוא, אשר סופרו ע"י מקורביו שהיו עדים לאותם מקרים.
סיפר בעל המעשה: "בשעתו, החלה אצלי ירידה ברוחניות, אט אט הידרדר המצב גם בתפילה וגם בתורה איבדתי את הגישמאק ל"ע, עד שנותרתי משועמם וחסר מעש. ר' אשר ראה את הקורה עמי, זימן אותי לשיחה אצלו. בסופה של אותה שיחה ממושכת הטיל עלי תפקיד, התפקיד היה לדאוג לבחור מסוים שהיה במצב נפשי לא טוב. לקחת עליו חסות ולספק לו את כל צרכיו. וכך מצאתי את עצמי עסוק מבוקר ועד ליל, דואג לאותו בחור. או אז ראיתי את גודל החסד שעשה ר' אשר, מחד הציל אותי משעמום וחוסר מעש, ומאידך דאג להיטיב עם אותו בחור, כאשר הוא חש שאינו לבדו ויש מי שאכפת לו ממנו וחושב עליו. והנה באחד הימים צלצל הטלפון, על הקו היה ר' אשר, שאמר כי בקרוב הולך הוא לחתן את בתו בשעטו"מ, ועל כן רוצה הוא להזמין אותי ואת אותו בחור, לשמוח עמו בשמחת החתונה. בהגיע היום המיועד, יום החתונה, שמנו את פעמנו לעבר ביתו של ר' אשר. בהגיענו ראינו שהוא כבר עומד בחוץ, כשהשטריימל חבוש לראשו. אך אז הבחין בנו ושאל אותי, האם צחצחתי את נעליו של אותו בחור לכבוד החתונה, השבתי בשלילה. באותו הרגע נכנס חזרה לביתו הביא עמו משחת נעליים, והחל מצחצח את נעליו של אותו בחור"…
סיפרה בתו של ר' אשר, כי אביה היה שולח עמה לעתים שקית מלאה בעופות לכבוד שבת, עבור אשה אחת שהתגוררה בשכונת בית ישראל בירושלים. והנה משום מה אף פעם לא הייתה זוכה למילת תודה מצד אותה אשה, והדבר צרם לה עד מאוד. החליטה לברר את העניין, והנה התברר שבדרך כלל כשר' אשר היה מביא עמו את השקית עם העופות, לא היה מסתפק בכך, אלא היה נכנס לבית ושוטף אותו לכבוד שבת קודש. ולכן כשהיא הגיעה ולא ר' אשר, הייתה אותה אישה מתאכזבת שלא יהיה מי שישטוף את הבית לכבוד שבת…
סיפר אחד שהיה מהמקורבים לר' אשר: "חלק מאותם שהסתובבו בביתו של ר' אשר, היו גם ל"ע אנשים שמצבם היה בכי רע. היה בחור שמצבו היה כה אומלל שהיה צועק ומשתולל, דבר שגרם לחוסר נוחות לבאי הבית. ניסיתי להעיר בעדינות לר' אשר, שאולי כדאי להוציא את אותו בחור מהבית, אך הוא השיב לי בקול תקיף: 'וכי זה ביתי שאוכל להוציא ממנו אנשים החוצה?'"
היה פעם שהגיע זוג מסוים כדי להיוועץ עימו בעניינים שונים. הם עשו נסיעה ארוכה עד שהגיעו לביתו, אך בהגיעם רואים הם כיצד ר' אשר יוצא מביתו עם מעילו לכוון רכבו לנסיעה. רוחם החלה נופלת בקרבם על אשר טרחו לשווא, והנה איך שר' אשר פגש בהם ביטל את נסיעתו המתוכננת, הכניסם לביתו, פרש מפה על השולחן, וכבדם במיני מגדנות.