שח הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: ראיתי מעשה שמאוד התפעלתי ממנו. בעל המעשה הוא רבי טוביה ויין זצ"ל. אני הכרתיו, הוא כותב כי שמע את העובדה מפי קדשו של החפץ חיים.
החפץ חיים סיפר כך: היתה שטעטלע [עיירה] קטנה ליד העיר וילנא. כמו בכל תפוצות ישראל, גם בעירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה, חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב והלכה.
באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניסט. מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי ימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך – לצבא, במקומות רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכונה תחילה כדי שלא יפקד עליהם שם ישראל עוד וישכחו מכל היידישקייט.
מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר. באותם ימים, הלצים היו קוראים לקנטוניסטים "יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם לחבירו" – לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטל'ע קוראים לו 'יווני'.
כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים, משיבים ועונים. ובאותו יום, כל הוויכוח היה סביב המילה 'יבם' – היבם היה כך, ואם היבם היה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם יוון – הוא שמע יוון!… והבין כי לועגים עליו, חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו.
התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו – שוב צוחקים עליו. כמה אפשר לומר "יון" בשיעור אחד… התמלא בצער נורא. עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!"
הם נבהלו. ניגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה! חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודברנו על יבם, לא חשבנו עליך חלילה אפילו פעם אחת".
"אתם מספרים לי סיפורים" – אמר בכאב עצור. "תדעו שאיני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם – יון יון!…"
הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: מה עושים איתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים. קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יון' כותבים עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת".
הלה שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע מה זה מ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? איני יודע א' ב', ואיך אוכל להאמין לך ולחבריך – אנשים שלא איכפת להם לשפוך את דמי?!"
"תגיד, אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך?"
– "אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה זה מ' סופית ומה זה נ' סופית, אז אבין שלא התכוונתם אלי".
לימדו אותו א' ב'…
סיים ה'חפץ חיים' את סיפורו: "הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו 'הגאון מלייפנישוק!'"…
הכל התחיל מאותו א' ב'… כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר ב-א' ב', הוא התקדם הלאה והלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו – הגאון מעיירת לייפנישוק.
יהודי מתרגז למה צוחקים עליו… לימדו אותו א' ב', איזו סיעתא דשמיא בלי גבול!
(יחי ראובן, הובא ב'אגעדאנק' שמות תש"פ)