רבינו חיים מוואלזין זצ"ל (רוח חיים פ"ג מ"ג) כתב: שלא רק המן היה נבלע באיברים אלא גם בשר הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, היו נבלעים בגוף האוכלם.
ובס' דגן שמים (על ענין ירידת המן – הוספות ותיקונים עמ' קלג) הביא מקונטרס שלמי תודה (להגרב"צ פלמן שליט"א בעניני לחם משנה ויו"ט) שהקשה על זה, מהא דתנן (שקלים ה,א וברע"ב) שהיה בביהמ"ק כהן בשם "בן אחיה" שהיה ממונה לרפאות את הכהנים שהיו חולים בחולי מעיים, שמתוך שהולכים יחפים ואוכלין הרבה מבשר הקרבנות, היו מתקלקל להם המעיים, והוא היה יודע איזה יין טוב לרפאותם.
ואם נאמר שבשר הקרבנות היה נבלע באיברים, מה שייך בזה חולי מעיים, הרי היה לא היה מגיע כלל למעיים.
וכתב שם שזה תלוי איך נפרש ענין "נבלע באיברים" לגבי המן והכי נמי לגבי הקרבנות, דאי נימא כהחזו"א שלא היה עיכול כלל, באמת קשה, אולם אי נימא כהנצי"ב שהיה עיכול אלא שלא היה פסולת, אפשר לומר שכיון שהיה עיכול – היה שייך גם חולי מעיים.